סגן יוסי אלגמיס ז"ל

נולד: בירושלים 24.12.1944

נפל: ב 5/6/67 מיריית צלף, במבואות חאן יונס

נקבר: בבית העלמין בהר הרצל בירושלים, חלקת ששת הימים, איזור ב', חלקה 11, שורה 2, מצבה תשיעית.

קשר: אחות – מתי מרשק 077-3467672  mati.marshak@gmail.com

קישורים: לספר זיכרון ליוסי –  לקישור לחצו כאן

 ערב לזכרו 2018 –   לקישור לחצו כאן

יוסי לא יהרג: לקישור לחצו כאן

 אתר משהב"ט – לקישור לחצו כאן

מתוך מפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון:

בן נסים וקלרה. נולד ביום ח' בטבת תש"ה (24.12.1944) בירושלים. כבן זקונים גידלו הוריו את הילד מתוך פינוקים. חינוכו היה ברוח לאומית. את לימודיו היסודיים סיים בבית הספר היסודי "תחכמוני", לאחר מכן – את לימודיו התיכוניים בגימנסיה העברית בירושלים. ביולי 1963 גויס לצה"ל. לאחר תקופת הטירונות עבר קורס סיור ואף קורס מפקדי סיור, אותם סיים כחניך מצטיין. הוריו היו מתחננים לפניו להשתחרר מן הצבא ולחזור הביתה לחיים השקטים אך הוא ענה: "ומה יהיה על המדינה אם כולנו נשב בבית?". בתפקידו כסגן משנה גילה אחוות אחים ודבקות במטרה והיה לסמל לכל פקודיו; אמנם ביד קשה היה נוהג בפקודיו, כפי שהמשמעת דרשה, אך בשעות שמחוץ למסגרת גילה טוב לב והיה מוצא זמן פנוי להטות אוזן לכל חייל אשר בא והביא בפניו את בעיותיו. ביעילות רבה ובמהירות היה נוהג לבצע את כל אשר הוטל עליו. בקרב שנערך בחן יונס שברצועת עזה ביום הראשון לקרבות, הוא כ"ו באייר תשכ"ז (5.6.1967) נפל יוסף כשעמד בראש צוות סיור בהסתערותו על עמדת האויב. הובא לקבורה בבית הקברות לשעת חירום בבארי ולאחר זמן הועבר למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים. לאחר נפלו הועלה לדרגת סרן. שמו הוזכר בספרים: "חשופים בצריח" לשבתאי טבת ו"שישה ימי תהילה" לא' גולן. כן נכלל ב"סיירת השריון" ותמונתו נמצאת ב"שריון בחילו".

אלי מפקד צוות בסיירת, מבכה את יוסי אלגמיס, רעו ומפקדו  (מתוך ספר סיירת שריון):

 יוסי, אל תכעס שלא נפרדנו לפני התזוזה.

אל נא, אל תשנא אותי בשל כך. הן בטוח הייתי שנקיים את מה שאמרנו – לאכול " ארוחת שחיתות" נוראית, כשהכול יגמר. ואז, בחיוך, לספר על הכול – כתמיד, כרגיל, כאילו…

– אתה בטח זוכר אותם ימים סוערים. הרי זה היה לפני תקופה כה קצרה, איך תוכל לשכוח.

– חורף נוראי, גשם אימים ורוח משתוללת בחוץ. הקור חודר לעצמות. שעת ערב עצובה ואנו מסתגרים במאורות, מנסים לחמם עצמנו בכוס קפה מהביל. ולפתע, דפיקה בדלת וצחוק פראי. אתה נכנס כפרחח, עם מכנסי התעמלות קצרצרים, קורן כולך ושואל כילד, אם אפשר להצטרף. ומיד, מבלי להמתין לתשובה, מסתער ומשתרע על המיטה. סיגריה תורנית בזוית הפה, מקלל את כל מי שברא את החורף, מספר על הקפה הטוב של בית אמא במין חיוך של עצבות. עצבות של חורף, של מרחק.

– ערבי כוננות. ערבים ארוכים ומתמשכים. ימים של חוסר פעילות, ימים של לפני… ימים של רצון לבלוע הכול, ימי חיים.

– הוללות, כן, האין המלה מזכירה לך משהו ? – הן זו הייתה סיסמתך בתקופה מעין זו. רק מתחיל להחשיך ואתה כבר מופיע בבגדי א', מלוטש ומהוקצע, כתמיד. והשאלה האופיינית "לאן הערב". ובלי להמתין לתשובה – זעקת קרב "על הטנדר עלה" ובדהרה נוראית העירה, כשמספיקים עוד להודיע, "אנו בעיר".

זוכר כמה שנאת לצאת עם דרגות. זוכר כמה פעמים היינו מורידים אותן, כדי שנוכל להתהולל ולא נוטרד בשל מעמדנו כקצינים.

זוכר את ההתקפות הפתאומיות של פראות. מורידים דרגות ומסרבים לחזור ברגל מבאר-שבע. ויכול היה הדבר להימשך שעות, אלמלא עצר לפתע ג'יפ וקצין צעיר רטן והחמיץ פניו למראה חוצפתם של "חיילים". ועשה טובה שלקח אותנו. ואנו  –  בחיוך של הבנה וסלחנות  –  "הואלנו" להצטרף ולעלות.

– זוכר את הנסיעות הספונטניות לתל-אביב. סתם לאכול סטייק תל-אביבי ולחזור, למה ? – ככה. למי אכפת, ענינו של מי זה.

או נסיעה חסרת אחריות לאשקלון. שוב רק כדי לנסוע ולחזור.

אל תגיד לי שאינך זוכר את "מוריס" ואת ההשכמות המאוחרות ואת סדר היום הפראי. רק בגין אלו לא תכעס עלי שלא אמרתי שלום.

לא, אל חשש, לא יכולתי שלא לקיים את ההסכם. כי רק למענך נשארתי, רק בגללך אני חי.

אל נא תשנא אותי בעבור זה יוסי, אל נא.

 ושלומי, אשר בקרבות היה קצין הסיור האישי של המח"ט, אך נולד בסיירת וגדל בה, מוסיף זיכרונות משלו (מתוך ספר סיירת שריון):

 סגן יוסי, סגן המפקד, נהרג בפאתי חן-יונס, עת נכנסנו לרחובות העיר. כדור אויב השיגו והכריעו.

תמיד צעד לקרב, או לכל מבצע  –  ראשון. והפעם, הוא נפל ראשון.

את היכרותי הראשונה עם יוסי, עשיתי עת הייתי חניך והוא מפקדי. עוד לפני בואו, כאשר היה בקורס קצינים, כבר אנו החיילים ידענו ושמענו עליו. סופר לנו על גבר גבה-קומה ויפה-מראה, שחרחר במקצת וירושלמי בדם. נוסף על כך, היה חניך מצטיין בפלוגה. כל מפקדינו הפחידונו מפניו כי הוא קפדן ודקדקן. וכי מחכה לנו תקופה קשה ומפרכת. היינו סקרנים לבואו. בתחילה, היסס והיה קצת מתוח ונרגש לעמוד בפני חניכים. אך כעבור מספר ימים, כבר שלט בעניינים.

את יוסי למדתי להכיר, כשהצטרפתי אף אני לשורת המפקדים. הכרתי את הצד השני של אותה דקדקנות וקשיחות. יוסי היה בחור כדין ורגיש לכל. תמיד היה מנסה ליישב כל חיכוך קטן בינינו, הוא דאג לשלום הבית.

 יוסי, בקולו השלו והבוטח, ידע להשרות בנו עוז ובטחון. אהבתי לשמוע את קולו דרך מכשיר הקשר. קול עמוק וצלול, אשר מסר פרטים ללא כל התרגשות, בבהירות.

כולם אהבוך, יוסי. וזכורני, כי גם בנות המין היפה היו פוזלות אליך. כולם נדבקו להופעתך התמירה והגאה. יוסי, עם כוחו וגופו האתלטי, היה הראשון בכל. כל מאמץ פיזי בשבילנו, בשבילו – זה היה כלא כלום. חייליך העריצוך על-כך. כי דוגמה חיה ומוחצת כשלך, השרת הערכה וכבוד.

יוסי ידע תמיד לקרוץ ולעודד ו"לשלוח" לך מילה טובה. זכורני כי תמיד נסענו בחופשות הביתה יחדיו. הפרידה ב"סיבוב" הייתה קשה. היינו קשורים, כל חבר הקצינים "כמשפחה אחת".

 איש לא התבייש מרעהו ולא פעם, היינו משוחחים בינינו, על בעיות אינטימיות של "הוא והיא", כי קשר של חברים לקרב ולנשק, הוא עמוק ונצחי.

את אופיו האמיתי של יוסי, למדתי להכיר החל משעות הערב המוקדמות ועד שעות הבוקר המאוחרות.

 כאן הוא אדם, אשר ה"שינה" בשבילו היא פולחן. להעיר אותו, זה היה טקס בפני עצמו. לאחר שעה של ניסיונות כושלים, הוא היה לבסוף קם. ואז היה מתחיל פולחן חדש – "טקס הלבוש". לא היה בינינו קצין יותר דקדקן וקפדן ממנו. הכול מגוהץ ומעומלן. כל הכפתורים רכוסים. והוא תמיד מגולח ומצוחצח וזה יכול להיות גם בסדרה בשדה. ובהופעתו זו, היה יוסי מאלצנו גם להופיע כך. ומרצו הרב והשופע היה מיד מחדיר בנו שהגיעה העת להתחיל באמונים. ולא היה צורך במלה נוספת, כי בהתלהבותו היה מדביק אותנו. יוסי, כמפקד קפדן ודייקן, כמפקד המבצע הכול בצורה מושלמת, היה לדוגמה ולמופת.

לצאת לבלות עם יוסי, זו הייתה חוויה מיוחדת. הארוחה המגוונת, שיוסי אילצנו לאכול. ואחריה הסרט ולא חשוב מהו, העיקר יהיה מתח. הוא היה שותף למתרחש על בד-הקולנוע. עצות, הערות, לא פעם אף רוגז על משגים של הגיבור עצמו. לא פעם שאלתיו : "יוסי, מדוע אינך חוסך את כספך, הרי רוצה אתה ללמוד ולבנות את ביתך ?" והוא היה משיב לי כשבת-צחוק על שפתיו : "עזוב שטויות, תן ליהנות, כל זמן שאפשר עוד".

אז – לא ידעתי, כמה זה קרוב למציאות. 

 קיסילוב שקע בזחל"ם כשכולו המום. פגישה ראשונה עם המוות. הצוות, פתח בתנועה מחודשת, בפקודו של בועז. וגדוד הפטונים שועט אחריו.

דברים באירוע השקת הספר על יוסי אלגמיס ז"ל  אלי ריקוביץ   19.01.2018

מתי, עופרה, יוסי לוי, בני משפחת אלגמיס וחברים יקרים,

התכנסנו כאן היום לרגל צאת הספר לזכרו של יוסי ז"ל.

ראיתי את יוסי בפעם האחרונה ביום ראשון בערב, ה – 4 ביוני 67 , בתדריך היומי של אורי אור, שהסתבר, בדיעבד שהיה זה התדריך היומי האחרון לפני היציאה למלחמה למחרת,  ה – 5 ביוני.

בסיום התדריך שוחחנו שיחת חולין שגרתית ואמרנו אחד לשני להתראות מחר בערב – בתדריך היומי הבא.

לא ידעתי כלל ולא תיארתי לעצמי בחלומות הנוראיים ביותר, שזו תהיה הפעם האחרונה שאני רואה את יוסי ומדבר איתו.

ואזזזז – יוסי עלה על הג'יפ איתו הגיע לתדריך, כדי לחזור לצוות הסיור שלו, שהיה פרוס בשטח הכינוס עם גדוד 79, אותו הוא היה אמור להוביל לעבר חאן יונס.

לא ידענו אז שלמחרת, ב – 5 ביוני, אחרי הכוננות השגרתית עם שחר, ואחרי שיחלפו מטוסי הפוגה ביעף מעל לראשינו, בגובה נמוך, שאנחנו נצא למלחמה ממנה יוסי לא יחזור, עם עוד חמישה עשר חברים יקרים נוספים.

מעל לחמישים שנים עברו כבר מאז, עם עוד מלחמות נוספות – מלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון הראשונה והשניה, ועוד מבצעים מלוא הסל, אבל למרות מטען השנים, מראהו ודמותו של יוסי ממשיכים לעמוד לנגד עיני, בבהירות ובחדות. כאילו לא חלפו כבר יותר משני דורות מאז.

ואיך אפשר לשכוח ?

עברנו ביחד כמעט שלוש שנים שבמהלכן יוסי נמנה בין מפקדיי והיה עבורי דמות מופת.

גרנו בשכנות ב"אולימפוס" – כפי שכונו מגורי הקצינים של גדוד 9, על הגבעה בחלקו הדרומי של מחנה נתן.

אני רואה בבהירות לנגד עיני את דמותו של יוסי. רזה, קל רגליים, חסון, עם הליכה גמישה כשל פנתר, זקוף, מסודר להפליא בכל תנאי מזג אויר. חולצתו ומכנסיו מגוהצים למשעי, נעלי הקרפ השחורות שלו מבריקות ובוהקות מצחצוח מדוקדק ומדויק, מסופר כנדרש, כומתתו על ראשו, מדיף ריח רענן של אפטר-שייב טוב וכתמיד – חיוך טוב נסוך על פניו השחומות – שזופות. כאילו יצא ממגזין אופנה צבאי. אין עליו.

ואנחנו ? קצינים בסיירת. יוסי – סמ"פ של אורי אור, עמוס ושלומי מ"ממים של חניכי קורס סיור ותחילת קורס מפקדי סיור ואני – מ"מ המבצעית.

מתכנסים, כהרגלנו,  במשרדו של המ"פ שלנו , אורי אור, לקפה של בוקר, אותו אהב יוסי תמיד – שחור וחזק.

אורי, שהחליף את גלובוס ז"ל , ידע לתת לנו תחושה טובה שהוא סומך עלינו לגמרי במילוי משימותינו במקצוענות וביעילות.

ויוסי ? כסמ"פ, ידע להנחות אותנו בנועם ובעדינות, לתקן ולייעץ. כמו לביאה החונכת את גורי האריות שלה לקראת מילוי יעודם.

ובסיום ימי האימונים והמשימות, וכמעט בדרך של שגרה – כל זמן שאנחנו בבסיס במחנה נתן, וכל עוד התנאים איפשרו זאת –  מרביצים מקלחת טובה וחמה של אחרי האימונים, מחליפים בגדים ומחכים שיוסי ידפוק בדלת ויפתח אותה עם חיוך רחב על הפנים,  עם השאלה הרגילה – לאן הערב ? מקיימים דיון קצר, מה מתחשק היום?  – לתל אביב ? לאשקלון למסעדה טובה באפרידר ? או סתם למשהו קצר יותר ב"מוריס" או ב"מיקי ומתי" בבאר שבע ? מקבלים החלטה, שתלויה כמובן בתכניות של יום המחר,  והופ – עולים על הטנדר ויליס של יוסי  ויוצאים.

וכאשר מדברים על יציאות לבאר שבע, לא פעם היינו מורידים דרגות לפני הכניסה לעיר, כדי שנוכל להרשות לעצמנו להשתטות,  מבלי להיות מוטרדים מהמשטרה הצבאית ששרצה בכל מקום בבאר שבע.

לכאורה, חיים בלי אחריות, בלי דאגות, אכול ושתה כי מחר נמות, לא ידענו אז כמה זה יכול להיות ממשי.

והיו גם פעמים שעלינו לירושלים, עם הג'יפים, ואז ביקרנו כמובן בבית הוריו של יוסי – קלר וניסים, שבו תמיד זכינו  לקבלת פנים מאירה וטעימה מאד, שהכניסה תחושת חמימות של משפחה אוהבת.

ימים אחרים ורחוקים.

ואני חוזר לחמישי ביוני 67.

אי שם לקראת הצהריים – אנחנו מנסים לספור את מתינו אחרי הקרב הקשה על צומת רפיח.

בועז אמיתי חובר אלינו עם הצוות של יוסי ומבשר לנו את הנורא מכל – שיוסי נהרג.

אנחנו נושכים שפתיים וממשיכים בהתארגנות מהירה ומסתערים לקרבות הבאים והקשים באותו יום. ורק מאוחר בלילה, בהפוגה הראשונה שהיתה לנו בקרבות, ההלם , הכאב והצער, אותם אינני יכול לתאר במילים, מציפים אותנו בטלטלה נוראית.

מיד בתום המלחמה,  אורי בועז ואני נסענו כואבים מאד לבית הוריו של יוסי וליבנו נשבר למראה צער המשפחה, שעולמה חרב עליה, ואין מנחם.

ומאז ? בכל השנים – הן בימי הזכרון לחללי צה"ל, הן בכל חמישי  ביוני והן בעצרות הזכרון, בכל שנה בחול המועד סוכות, אותן אנחנו מקיימים באנדרטה של הפלס"ר ליד בוקעתה ברמת הגולן, אנחנו זוכרים ומזכירים את זכרו של יוסי, וככה נמשיך כל עוד נשמתנו באפנו.

כשיוסי לוי פנה אלי לראשונה, לפני כארבע או חמש שנים, לסייע באיסוף ובריכוז חומרים לספר על יוסי, אחרי שמצא – כדבריו – ש"התיק של יוסי אלגמיס, ב"יד לבנים" ממש דל",  נרתמתי לזה בלב ובנפש.

למראה הספר, שרואה היום אור לראשונה,  יכול יוסי לוי להתנחם –  נחמה פורתא – שהוא עמד, בכבוד רב מאד, במשימה החשובה – שזכרו של יוסי אלגמיס יונצח, לדורי דורות,  גם באמצעות הספר וגם אחרי שאנחנו כבר לא נהיה כאן יותר לדבר עליו.

אמשיך לזכור את יוסי תמיד והוא תמיד יהיה בליבי.

תודה רבה.

אלגמיס בטוח לא ייהרג
בפלס"ר של חטיבה 7 האמינו שיוסי אלגמיס חסין אש אויב. אבל אז פרצה מלחמת ששת הימים
מאת: אברהם קושניר 17.04.2018  |

היה ברור ממשפט הפתיחה של מפקד הסיירת בפתיחת קורס הסיור, שרבים סיכויינו למות. בטירונות עוד לא הבנו זאת. למען האמת, לרגע לא עלתה במוחנו המחשבה שאנחנו בכלל יכולים למות. התובנה הזו לא קיימת כשאתה בן 18 וזה עתה נבחרת לסיירת. המפקד אמר שאנחנו העיניים של הטנקים. שעלינו לאתר את טנקי האויב, להוליך את הטנקים שלנו בבטחה אל שדה המערכה, לסייע להם בקרבות שריון בשריון. עמדנו במסדר הפתיחה של קורס הסיור אחרי הטירונות, מול 12 ג'יפים מצוחצחים, עם כנות ברזל ועליהם מקלעי 0.3, ובחגיגיות מרוממת התבשרנו שנהיה מוליכי טורי השריון אל הקרב, וששריונינו שלנו הם הג'יפים.

יוסי אלגמיס ז"ל, 1967. משכמו ומעלה גבוה מכל העם צילום: מתוך האלבום המשפחתי
איש מאתנו לא השלה את עצמו. ידענו שאם תהיה מלחמה, ספק אם תימצא חברת ביטוח שתמכור לנו ביטוח חיים. וכשלמדנו במהלך הקורסים השונים על מערך כוחות האויב ופיתחנו תורת לחימה לסיירת וקראנו עיתונים, היה ברור לנו שהמלחמה בוא תבוא, ושנשלם מחיר. לדאבוננו צדקנו.
בתום הקרבות במלחמת ששת הימים, התייצב מח"ט חטיבה 7 שמואל גורודיש אל מול חיילי החטיבה במסדר הניצחון ואמר: "הישרתם מבט אל המוות – והוא השפיל את עיניו". ממש לא. פלוגת הסיור של חטיבה 7 איבדה 16 קצינים וחיילים. למעלה מ-20 אחוז מלוחמי הפלס"ר נהרגו או נפצעו. ספק אם היתה עוד יחידה שאיבדה במלחמה שיעור כה גבוה של לוחמים. לעשרה מפקדים ולוחמים של הפלס"ר הוענקו עיטורים. כך הפכה פלס"ר 7 לפלוגה המעוטרת ביותר בצה"ל במלחמה אחת.

ואם היה מי שחשב שהאבידות הכבדות בפלס"ר 7 במלחמה ב–1967 היו תוצאה של נסיבות חד פעמיות, של קרבות קשים במיוחד, יוכיח מספר הנופלים במלחמת יום הכיפורים שלא היא. כ-120 איש מנתה פלוגת הסיור של חטיבה 7. מתוכם יצאו לקרבות ברמת הגולן 71 לוחמים. 24 נהרגו. 36 נפצעו. 11 לוחמים לא נפגעו פיזית.
רשימת הנופלים מוכיחה שלא טעינו, כשהערכנו עד כמה נמוכים הסיכויים שנחזור בריאים ושלמים. הטעות היחידה שעשינו היתה בקשר ליוסי אלגמיס.
האציל שבחבורה
בצבא מאבדים את השם הפרטי. החיילים קוראים איש לרעהו בשם המשפחה. גם אם אתה נושא שם מלא הוד כמו עמירם, למשל, יקראו לך כהנר. עוד אחד ממאפייני הצבא הלא-מוסברים. אצל אלגמיס הפנייה בשם המשפחה היתה הרבה מעבר לנוהג הצבאי. מהרגע הראשון היה ברור שמדובר באלגמיס ולא ביוסי.
אלגמיס נולד לנסים וקלר, ציונים שעלו מטורקיה ב–24 בדצמבר 1944 לירושלים. הוא נקרא על שם סבו מצד אביו, יוסף. בני המחזור הזה גדלו בין השאר גם על ספרו של ישראל ויסלר, פוצ'ו, "חבורה שכזו". גיבוריו איפיינו את כל דפוסי האישיות המגדירים את הטיפוסים האפשריים: יוסי, יוסף, יוסק'ה, יוסיניו או יוסל'ה. אלגמיס לא התכנס תחת אף אחת מהקטגוריות הללו. יוסי הוא שם שאינו עולה בקנה אחד עם מי שבנוי לתלפיות. אלגמיס, לעומת זאת, הוא שם שיצר זהות בין תוכן לצורה. מיוחד. נדיר. עם ניחוח זר. טורקי. מעין תואר אצולה. הוא נאה לשמו ושמו נאה לו. כי יוסי היה אציל: אלגמיס.

יש פרק חיים שבו תעודת הזיהוי היא מועד הגיוס. זו של אלגמיס היא מחזור אוגוסט 1963. זה היה רגע מכונן בתולדות גייסות השריון. בתחילת שנות ה–60 הבינו במטכ"ל שאם מבקשים להבטיח את ביטחון המדינה וקיומה, חייב חיל השריון לשחק תפקיד מכריע. בגבולות המצומצמים של לפני מלחמת ששת הימים, היה הכרח קיומי להעביר את המלחמה אל שטח האויב בעוצמה ובמהירות. רק השריון ידע לעשות זאת. לפיכך החליטו להעצים את גייסות השריון ולבנות עוד פלוגות וגדודי טנקים וחטיבות משוריינות ואוגדה של פלדה.
אלה היו הימים שלפני ה-GPS, ולמען האמת ספק רב אם המכשור הטכני המשוכלל של ימינו יוכל להושיע בתנאי קרב. לכוח השריון שנבנה היה צריך לברוא עיניים. כאלו שיהיו עמוד העשן ביום ועמוד האש בלילה להוליך את המכונות הכבדות, שבקלות יכולות באבק הדרכים לאבד את דרכן. לקחי קרבות קודמים, ששיאם במארב שבו ירתה פלוגה מכוחותינו על אחותה, הביאו לצורך להקים יחידות שתהיינה "העיניים של הטנקים".
באוגוסט 1963 נבחרו בפינצטה כ-30 מגויסים חדשים. על כתפיהם הוטלה המשימה לשאת את כוח השריון הגדול שנבנה בסדיר ובמילואים. כל החיילים שנבחרו היו עם נתוני קצונה, כשהכוונה היתה להכשירם לעתיד לבוא כקציני סיור בקבע ובמילואים ליחידות השריון המוקמות. בסיס האימונים של הסיירת היה במחנה נתן, מעבר לבאר שבע, ופלוגת הסיור הראשונה שהוקמה היתה זו של חטיבה 7 ובקיצור: הפלס"ר.

"אש המרגמות מתקרבת, שייגמר כבר": בחזרה ליומן המלחמה של הנהג מחטיבה 7
רגע במלחמת ששת הימים, שאי אפשר לסכם ברגע
אלגמיס היה אחד מהשלושים שנבחרו. הנבחרים לא היו מקשה אחת. בניגוד לסיירות האחרות של אותם ימים, שהיו מבוססות על קיבוצניקים, בני מושבים וחבר מביא חבר, פלס"ר 7 היה תערובת של קיבוצניקים, מושבניקים ועירוניים. בתוך התערובת האנושית רבת הגוונים אך הדומה ברכיבים רבים, אלגמיס תמיד היה במיעוט על פי כל המדדים. הוא השתייך לעירוניים, אלא שמרבית העירונים היו מתל אביב ובנותיה. אלגמיס היה ירושלמי, כזה שסוגר את הברז כשהוא מסתבן ובין צחצוח השיניים לשטיפתן, זכר לימי המצור ותרבות בורות המים. כמעט כל החבר'ה היו בגובה ממוצע פלוס כמה סנטימטרים. לפי הפקודות היה אלגמיס זכאי לשתי מנות בכל ארוחה, שכן התנשא מעל 180 סנטימטר. משכמו ומעלה גבוה מכל העם.
כולם התהדרו במדי הצבא מסוג ב', דגמ"ח: זרוקים, קרועים וטבולים בגריז ושמן, ספוגים באבק המדבר. הכתמים קישטו את נושאיהם כמו היו אותות גבורה. לא אלו של אלגמיס, שגם לעניין הלבוש לא איבד את ייחודו. פס קמט ישר כסרגל וחד כסכין קצבים עיטר דרך קבע את הדגמ"ח שלו. תמיד נראו מכנסיו כאילו זה עתה יצאו תחת מכבש הגיהוץ. כשכולם נפלו שדודים מעייפות על המיטות עם בגדיהם, בתום יום ולילה של אימונים מפרכים, היה הוא בסבלנות דקדקנית מניח את מכנסיו מקופלים למשעי מתחת למזרן, משמר את קו הגיהוץ. מה שנותר כתעלומה לא פתורה, היה התמיהה כיצד בסוף יום אימונים שכולו פודרה של אבק, נשמר פס הקמט וגרגר אבק לא דבק בו. נעליו היו לשם דבר בכל הבסיס. מצוחצחות ומבריקות עד שאפשר היה להשתמש בהן כראי.
ההקפדה, הסדר, הניקיון והדיוק שבאו לידי ביטוי אצל אלגמיס בנוהגו ובהופעתו האישית, יושמו בהקפדה יקית מחמירה בכל הקשור לאימונים, לדרישות מעצמו ומפיקודיו. בנשק של אלגמיס וחייליו לא היה גרגר אבק בקנה. לג'יפ מעולם לא חסר שמן במנוע, מקלע ה-0.3 לא ידע מעצור. האצילות מחייבת.
כמעט כל השירות הצבאי הסדיר שעבר אלגמיס היה של הכשרות בקורסים מתובלים בפעילות מבצעית. מסלול ההכשרה, שהחל בטירונות והסתיים בקציני סיור, היה מורכב ביותר. לא היתה תורת לחימה סדורה ומוגדרת לסיירת שריון. תפיסת הקרב התגבשה תוך כדי תנועה, במהלך הכשרת חבורת הלוחמים. במשך שנתיים וחודשיים עברו לוחמי הפלס"ר מחזור אוגוסט 1963 קורס אחרי קורס. בכותרות זהו מסלול ההכשרה שעבר אלגמיס עם חבריו ליחידה: טירונות סיור, קורס סיור, קורס מפקדי סיור, קורס נהיגה, קורס קציני אג"מ בבה"ד 1, מקצועות שריון, קורס מפקדי טנקים, קורס קציני שריון ולבסוף קורס קציני סיור. בדרך, כחלק מהכשרה, היו תעסוקות מבצעיות ובכללן חדירות אל מעבר לקווי האויב.
איך עבר אלגמיס את הקורסים הללו? מה היתה תרומתו לגיבוש תורת הלחימה? את התשובה אפשר לקבל ממה שהוחלט בסיום המסלולים הבלתי נגמרים הללו. רק מספר מצומצם ביותר של קצינים נבחרים חזרו להיות מפקדים בפלוגת הסיור של חטיבה 7, שבאותם ימים היתה חטיבת השריון הסדירה היחידה בצה"ל. שאר הבוגרים שובצו ביחידות הגיס השונות, ממתינים למועד שחרורם. אלגמיס נבחר על ידי מפקדיו לחזור לסיירת. פסגת ההצטיינות.

ארץ ישראל של אותם ימים היתה קטנה ואינטימית. היא הצטמצמה עוד יותר בפלס"ר. גלגלי הג'יפים של הסיירת קיצרו מרחבים וצימצמו מרחקים. כמעט כל ואדי או נקיק, מדן בצפון ועד מרחבי שיבטה ובואכה אילת, אלגמיס וחבריו הכירו היכרות אינטימית.
בתוך הניווטים, הכרת כלי המלחמה וההתמקצעות, פותחה בסיירת תורת לחימה של יחידת הסיור המורכבת מג'יפים וזחל"מים. קלת תנועה וחדת עיניים, נעה לפני המחנה, תרה ומסיירת. במידה רבה אפשר ליחס לאלגמיס ולחבריו ביחידה את הצלחת השריון במלחמת ששת הימים. בעיקר בהולכת הכוחות בשטחים שבעיני האויב היו בלתי עבירים, במציאת הפרצות לחדירת הכוחות, באיתור האויב וביצירת הפתעה מוחלטת באמצעות הכוונת הכוחות אל המערך החלש של האויב.

הקפיצה בעין עקב
ככל שהובנו המשימות, כך התבהרו במלוא עוצמתן הסכנות הנלוות אליהן. איש לא חשב שהמוות בטוח, אבל בהחלט הוא נוכח בסביבה. מה שמוביל אל הכותרת: "אלגמיס בטוח לא ייהרג". הביטחון הזה בהישרדותו נבע מההיכרות הייחודית המתקיימת בין אנשים המשרתים ביחידות דוגמת הפלס"ר. לא רק שהשהות המשותפת והאתגרים מאפשרים "צילומי רנטגן" של כל החברים מסביב, המתבונן לומד להכיר אפילו את עצמו. ההיכרות הזו הובילה למסקנה הכללית שאלגמיס לא ייפגע.
הקפיצה בעין עקב היתה האירוע שבו הגיעו בסיירת לוודאות בדבר הישרדותו של אלגמיס. מסע ניווט ארוך, מתיש וחם, כמו שרק הנגב בשיא הקיץ יודע להפיק, הסתיים בעין עקב. גב מים נחבא בתחתיתו, מים שנקוו ממיעוט גשמי החורף, אך נשמרו באדיבות המצוק העמוק והתלול שהטיל צל ענק ומנע התאיידות. גוצי, ישראל גוטמן שנפל לימים במלחמת ההתשה ושהגיע לסיירת מקורס טיס, נעמד בקצה המצוק של עין עקב וקפץ אל מי הגב שבתחתית. גוצי לא בדק את עומק המים טרם הקפיצה, גם לא את טיב הצמחייה שבצדיה ובתחתיתה. ומבלי לחשוב, החרו החזיקו כולם אחריו, וקפצו בעקבותיו. לחץ חברתי של נעורים טעוני גבריות ילדותית מטופשת, שלח את כולם אל מעמקי עין עקב. כולם, חוץ מאלגמיס.
הוא לא קפץ. המבוגר האחראי היחידי בחבורה הנעדרת שיקול דעת. לא היה חשוב לו מה יאמרו החבר'ה, למרות שבאותם ימים זה היה הדבר הכי חשוב. אלגמיס לא נעדר אומץ כפי שלימדונו החדירות של הסיירת אל מעבר לגבול והתנסויות אחרות. הוא רק חשב, בצדק, שראוי לבדוק את עומק המים בבריכה ואת הצמחייה שבתחתיתה. מבוגר אחראי, הרבה יותר מהמח"ט שלו בששת הימים.
זה היה הרגע שבו ידענו כולנו שאלגמיס בטוח לא ייהרג. לא יכול להיות שמישהו מחושב כל כך ייפול. הוא יבדוק עד הסוף. הוא יעשה הכל כדי לשמור על חיי חייליו. אלגמיס חסין אש אויב.

אלגמיס היה החייל הישראלי הראשון שנהרג עם חציית הגבול במלחמת ששת הימים.
בספרו "1967" מביא תום שגב את רשמיו של איש מילואים בשריון בשם בר דיין על תחילת המערכה: "בר דיין ראה את גורודיש המח"ט עובר בג'יפ… עשרות זחל"מים החלו לנוע… הם היו בדרך לחאן יונס. קולות פצצות וירי רעמו מכל עבר. פגז אחד נחת 20 מטר מהטנדר שלו. בר דיין לא נפגע. 'לא מתים כל כך מהר', רשם. זה לא היה נכון: הרוג אחד כבר היה, יוסי אלגמיס בן 23 מירושלים, קצין בסיירת שריון. הרכב שנסע בו נפגע מיריות צלף ששירת באחת היחידות הפלשתיניות אשר הפעילה מצרים".
וכך מתאר שבתי טבת בספרו "חשופים בצריח" את רגעיו האחרונים של אלגמיס: "הטנקים של יוסי אלגמיס שנסעו כל העת מימין אבדו לו באחת הסימטאות והוא החליט לנווט את הגדוד ללא הגנתם. הוא מצא פרצה והחל להוביל בה, לא מצפון כדברי התוכנית, אלא בקו מזרח-מערב ישיר. במבואות בני סוהילה נתקלו הטנקים באש חזקה של רובים ומקלעים ולראשונה באש תותחים נגד טנקים. הזחל של קצין הקישור הארטילרי נפגע מתותח שהיה מוצב בעמדה והחל לבעור.
"נמסר לסגן יוסי אלגמיס על מיקומה של עמדה נגד טנקים והוא חש אליה. הוא עמד בזחל צמוד למקלע 0.5 כשמשמאלו מפעיל החובש את המקלע 0.3. זה אך השתיקו עמדה שירתה עליהם מאחד הפרדסים. אולם המעבר אל העמדה היה חסום. תעלה נגד-טנקים ביתרה את הכביש ויוסי פקד לעקוף אותה, אבל גלגל שמאל של הזחל נפל לתוכה, סבב במהירות וחפר לעצמו בור עמוק יותר. מול הזחל עמד מגדל שבראשו מקלע כבד. זה החל להמטיר על הזחל ויושביו. החל יוסי אלגמיס להמטיר אש על המגדל. באותו רגע נגלה חיל פלשתינאי ובידו בזוקה. התעלה היתה מוגנת בנשק נגד-טנקים. קראו למקלע השמאלי 0.3 לחסל את הבזוקאי. אבל המקלע הכבד שבראש המגדל פגע תחילה בשתי האנטנות ושברן ואחר כך פגע צרור בארגז הפעולה וגזר את סרט הכדורים. מה-0.3 לא יצאה אש. יוסי אלגמיס הסב את המקלע שלו לעבר הבזוקאי, אולם כדור פגע בראשו והוא צנח על רצפת הזחל. החובש מיהר אליו. אחד הג'יפים החיש את יוסי אלגמיס לתחנת האיסוף הגדודית, שטרם עברה את הגבול, אולם יוסי אלגמיס מת תחת ידי הרופא".

איך קרה שהקצין המחושב הזה, היודע לבחון סיכונים, היה ראשון הנופלים? איך לא חישב את דרכו ואבד מאתנו, ואנו חשבנו שהוא יהיה אחרון ההולכים? איך לא בדק בשערי חאן יונס, את שבדק בעין עקב? איך לא ידע אלגמיס כשיצא לקרב, שאל מותו הוא הולך?
ביום הזיכרון החמישים קיבלנו את התשובה לשאלות הללו.
איך זה קרה
מדי שנה בחמישים השנים האחרונות עולות אחיותיו, מתי ועפרה ובני ביתם, אל קברו בחלקת הנופלים של מלחמת ששת הימים בהר הרצל. ההורים, נסים וקלר, באו בשנים הראשונות עד שהלכו לעולמם כמה שנים לאחר נפילתו של הבן האהוב, שעם מותו חדלו לחיות אף הם. ביום הזיכרון החמישים למלחמה, הגיע יצחק קיסילוב, שהיה מופקד על המקלע 0.3 בזחל שבו מצא אלגמיס את מותו. הוא תיאר לראשונה את התכנון הקפדני של אלגמיס ביציאה לקרב. בתיאורו, נענו השאלות.
בתקופת ההמתנה היה זחל"ם הפיקוד של אלגמיס תחת רשת הסוואה כמו שאר כלי המלחמה. בגב הזחל"ם מותקן מנשא מתקפל, שעם היציאה לקרב נפתח ויוצר זווית של 90 מעלות עם גב הזחל"ם. את רשת ההסוואה מקפלים מספר פעמים לנקניק מאורך, ואז מגלגלים אותה לדמות ערימת חציר עגולה. את גלגל רשת ההסוואה מניחים על המנשא באחורי הזחל"ם, קושרים ושם ממתינה הרשת עד הפרישה הבאה. כשהגיעה השעה ו"סדין אדום" נשמע בקשר, קיפלו חיילי הזחל"ם את רשת ההסוואה. בניגוד לכל הפקודות והנהלים, לכאורה בניגוד לכל מה שחשבו הכל על אלגמיס הקפדן, המאורגן, המסודר, הדבק בנהלים, פקד אלגמיס על חייליו לא לגלגל את רשת ההסוואה ולקושרה לגב הזחל"ם, אלא להניח אותה על רצפת הזחל"ם. חייליו ביקשו הסבר לפקודה המנוגדת להוראות, ואלגמיס השיב: "אם אפול – שיהיה לי רך".
כמו לפני הקפיצה לעין עקב בקורס סיור, כך גם ערב הקרב, עשה סרן אלגמיס את החשבון. במלואו. עד סופו. בעין עקב אלגמיס לא קפץ אל מי הגב. אל חאן יונס, למרות החשבון, כשהיה ברור לו לאן הוא נכנס ומה הם סיכוייו לצאת משם, ורשת ההסוואה תוכיח, יצא יוסי בראש הטור.
כשפגע הכדור במצחו ונפל – היתה נפילת יוסי קשה מנשוא.
יוסי אלגמיס היה ראשון הנופלים. ואלה רעיו בפלס"ר שנפלו: יורם אבולניק, אליהו גושן, שאול גרואג, אבי דוד, מקס זוילי, שמואל חכם, יוסף אליהו, יעקוב יעקובי, יעקב ירקוני, בנצי ניסנבוים, מיכאל פולק, חיים פניכל, בנצי צור, שלומי קנינסבוך, חן רוזנברג.
הכותב הוא איש תקשורת ובמאי

מתוך עיתון הארץ, במהדורת אינטרנט. © כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ