מה לקחתי לחיים מהשרות בסיירת השריון
הלקח שלי מתבטא במילים "זה כן יכול להיות".
כתה 2 מחלקה 2.
חיים ארבל ואברמלה שור מקיבוצי השומר הצעיר, חיים ולוורט מהקיבוץ המאוחד ,
מנחם פרידמן וישי גלעדי מישיבה תיכונית.
אלי עקביה , שלמה פרידלנדר , זאב שפירא ושוקי וינשטיין מהבורגנות העירונית.
יוסף אליהו ממה שקוראים היום השכונות של תל אביב.
עולמות שונים. חינוך שונה , דעות קדומות שונות.
בויכוח הפוליטי הראשון אברמלה וארבל אומרים לי כי מצביעי חרות הם הקפיטליסטים המנצלים את הפרולטריון. כשאני מספר להם שרוב התומכים של חרות הם מהשכונות והם הפרולטריון במדינת ישראל .
התגובה שלהם הייתה "לא יכול להיות" .
זאב ואני למדנו בתיכון אליטיסטי שבו מי שאין לו תעודת בגרות היה בגבול שבין קוף לבן אדם. פתאום נתקלנו בקיבוצניקים האלה בלי תעודת הבגרות והתברר לנו שהם חכמים לא פחות מאיתנו, משכילים לא פחות מאיתנו, בני אדם טובים לא פחות מאיתנו .
גם אנחנו אמרנו "לא יכול להיות".
ההפתעה הבאה הייתה כשנתקלנו בצמד הדוסים תלמידי הישיבה התיכונית והתברר לנו שחוץ מהמחלוקת בין אביי לרבא הם יודעים מי זה ניוטון , מה זה לוח הכפל ואפילו מי זה שייקספיר .
כעת הקיבוצניקים והעירונים החילוניים אמרנו במקהלה "לא יכול להיות".
תוך זמן קצר התברר לנו שכשמצליחים לזהות את המכנה המשותף ולהשתחרר מדעות קדומות ה – "לא יכול להיות" הופך ל – "כן יכול להיות".
וכשזה קרה למרות הרקע השונה שלנו ,הבנו שלכל אחד יש ייחוד ואיכות משלו, והפכנו ליחידה מגובשת שבה המכנה המשותף ברור ונמצא מעל ההבדלים והשונות האישית.
יחידה שבה המושג אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד עמד במבחן העליון של המלחמה .
את ה "כן יכול להיות " הזה לקחתי לחיי .
שוקי וינשטיין