פלסר 7, לוחמי ששת הימים
לוגו פלס"ר 7

רב"ט אליהו גושן ז"ל

לזכרם ולכבודנו
האתר הוקם על ידי צוות מחיילי הפלוגה, במטרה לזכור ולהזכיר לנו ולדורות הבאים

נולד במענית 31.8.1946

נפל ב 5/6/67 בקרב על צומת רפיח

נקבר בבית העלמין במענית, בחלקה הצבאית.

קשר: חבר – אבי חצור ממענית  054-4921099   hatzoravi@maanit.org.il

מתוך מפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון:

בן אליעזר וחסיה. נולד ביום ד' באלול תש"ו (31.8.1946) במענית. סיים את לימודי בית הספר היסודי בקיבוץ. למד את לימודיו התיכוניים במוסד החינוכי "מבואות עירון". לאחר שסיים את המוסד הוטלה עליו ההדרכה בתנועה בצפון – בתל אביב. את התפקיד הזה לא קיבל על נקלה, אך משהחליט עשה את עבודתו באמונה ועל כך זכה לחיבה ולהערכה מכל חניכיו. אהב את קיבוצו, את החברה שבו, את השדות ואת עבודת הפלחה – והפעם אמר לאמו: "כשאני חורש לבדי לפנות ערב ורואה את השדה החרוש מתרחב בי הלב". רוחו הייתה תמיד טובה עליו והוא ידע להשרות על כל סביבו עליצות וחמימות. בהגיע מועד גיוסו באוגוסט 1966 בחר ביחידה קרבית על אף היותו בן יחיד להוריו; בסיירות השריון שירת ועמד בכל התפקידים הקשים ביותר שהוטלו עליו. ראשיתה של מלחמת ששת הימים באה באמצע שירות החובה שלו, וביום הראשון לקרבות, הוא כ"ו באייר תשכ"ז (5.6.1967), פרצה סיירת השריון, אשר בה שירת כאיש צוות תותח, אל מול רפיח, וכאשר נפגע הזחל"ם פגיעה ישירה באש האויב היה גם אליהו בין כל הנפגעים. הובא לקבורה בבית הקברות הצבאי לשעת חירום בבארי ולאחר זמן הועבר למנוחת עולמים בבית הקברות במענית. הקיבוץ הוציא חוברת בשם "בנרבתה" לזכרו. גם בחוברת של סיירת השריון, אשר הוציאו חבריו לנשק מקיבוץ כפר מנחם, הונצח שמו. גם ב53" מהם", לזכר חללי הקיבוץ הארצי במלחמת ששת הימים, הוקדש עמוד לתולדותיו.

 אליהו גושן, בן יחיד להוריו, התנדב לסיירת. היה חייל מצטיין, קנה את לב חבריו מראשית השרות. במסעות הנווט המפרכים  –  היו החבר'ה אומרים, שאליהו הולך על כוח רצון. גבוה וחסון ככל שהיה  –  סבל תמיד מ"בעיות רגליים" והיה לא פעם צועד "על תחבושות". אך מעולם לא הוציא מילת תלונה. אחראי עד הסוף. שקט, מאורגן, מבצע כל תפקיד ביסודיות.

 

על גושן, ששנא "טרטורים"-אבל שאף תמיד להיות בין הטובים ביותר-כותב חברו, מיכה שריג (מתוך ספר סיירת שריון):

 עם הצטרפותו אלינו, לפלוגה, מעט אחרי כולם, עשה עלינו רושם רב. גבה קומה ובריא גוף, אשר הבעת פניו אמרה בגרות ויחס רציני לכל דבר. כך, נראה לי אליהו גושן לראשונה.

 בוגר היה מאתנו בשנה, אותה ניצל להדרכת נוער בעיר. רבות אין אנו יודעים על שנה זאת. אך שמועות לרוב מספרות, כי אהב את חניכיו והללו החזירו לו כגמולו.

 גושן הצטרף אלינו לאחר מבחני הקבלה לקומנדו הימי, שאותם עבר בהצלחה, אך סרב להמשיך במסלול זה ועמד על דעתו להצטרף לפלוגתנו. מתוך כך ראינו בו, אנו הטירונים, חייל בעל ניסיון ובקי בהלכות הצבא. תמיד הרגיש עצמו מבוגר מאיתנו, לא רק בגיל. וכל זאת מתוך סיבות אובייקטיביות, של הבנה רבה בכל השטחים. מתוך כך נבע רצונו, ליחס יותר מצד המדריכים.

 תמיד היה מעמודי התווך, בכל המסגרות. החל ממסגרת הכיתה והאוהל, דרך המחלקה והפלוגה כולה. הדבר ניכר היה בהכנות למסדרים באוהל, בהם היה נותן את הטון, צועק לכולם, עומד ומזרז את החברה בהכנות. ואם בערבים, שיחות וויכוחים בהם נשמע תמיד קולו.

 מפאת היותו בן יחיד, תמיד דאג להוריו. דבר שהתגלה במיוחד לאחר תאונה, שאילצה את כיתתו שיצאה לבילוי בבאר שבע, לסיים ערב יפה בצורה קשה. בתאונה, נפצע גושן ולאחר שקיבל טיפול קל, מיד דאג להוציא הבטחות מכולם שלא יודע הדבר להוריו, כדי שלא ידאגו יתר על המידה.

 ביחסו של גושן לצבא הייתה מעין סתירה. מחד גיסא, היה מאותם חיילים שאפשר לכנותם "אזרחים לובשי מדים". הוא שנא "טרטורים" ולא השלים עימהם. התייחס בחוסר חשיבות לכל הדברים הקטנים, אשר הצבא אינו צבא בלעדיהם. אך מאידך גיסא, שאף לגמור בציונים גבוהים את שלבי הקורס ולאחר מכן להגיע לקורס קצינים. ויתכן שהיה מגשים את דעותיו בנושאי יחס חייל ומפקד.

 אזכור, אחד הימים, כאשר שוחח איתי על חברו הטוב שקיפח חייו בתאונת מטוס, ביקש שאספר לו כל הידוע לי אודותיו. אחר מכן, הרהר ואמר כי אין הוא יכול להאמין בשום אופן, שאותו ידיד איננו יותר.

 וכך עומדים אנו היום, נדהמים מגודל האסון שפקדנו. וכמוך אז, מסרבים אנו עתה להאמין, כי אינך עמנו עוד.

 

 ואברהם שור, ידיד וחבר לנשק, מאיר צד אחר של גושן. גושן, שמעשי הליצנות המשתוללים שלו, השלימו את רצינותו ובגרותו המפתיעות כל-כך, לגבי 20 שנותיו (מתוך ספר סיירת שריון):

 אליהו, ידיד נעורים, חבר ביחידה. אחד מאלה שאפשר לספר להם הכול ולדעת שהם מבינים, יכולים לייעץ ולעודד במילה טובה, אבהית כמעט. וכל זאת, דמות מסתורית במשהו. קשה להבנה, בודדת אפילו.

 קשה לכתוב על אליהו, כשם שקשה להקיף את אישיותו ולציירה בקווים חדים ובהירים.

 בזה אחר זה, חולפות לעיני, תמונות זיכרון של חוויות משותפות. עוצם אני את עיני והנה רואה אני את אליהו, משתולל ומשתובב, כילד ממש. סוחף הוא אחריו את החבר'ה למעשי קונדס וליצנות, כשהוא משקיע בכך את כל מרצו. והנה, תמונה אחרת: אליהו יושב במרכז האוהל ומנהל ויכוח ער. והשקפותיו, אותם ספג עוד בביתו הקיבוצי. ושוב מבזיקה בי תמונה נוספת: הפעם, אני עם אליהו לבד. והוא מנתח ומסביר, באומנות ממש, את נפש האדם, מאווייו, שאיפותיו וחולשותיו, כשעל שולחן הניתוחים עוברים מפקדיו, חבריו ואלה שאהב.

 אליהו, איזה רב-גוניות קיפל מאחוריו שם זה. כמה מתעתעת, לכאורה, הייתה דמותו: בוגר בשנה מחבריו, בעל יוזמה ומרץ כביר מחד, אך עדין ורגיש מאידך. התקשה לא פעם להסתגל למושגי הצבא. העדיף לראות במפקדיו  –  חברים. וממש סבל כשהיו "מטרטרים" אותו.

 לא רבים הכירוהו, כשם שלא רבים היו חבריו ממש. אך על כולם היה חביב. כזה, שמצא שפה משותפת עם כל אחד.

 כזה היה. וכך ננצור אותו בלבנו תמיד.

 

כותב אמוץ אבני (מתוך ספר סיירת שריון) :

 הסערה חלפה, אך הזיכרונות נשארים ועודם עולים וצפים מדי פעם. פה נזכרים בזה ושם נזכרים באחרים, ובכל שחלף עלינו מאז גויסנו לצבא ובחברים שהיו אתך בכל התקופה, אותם חברים שהלכת אתם בדרך חיים לא רגילה, דרך הצבא.

 בחברים שהלכת אתם לשדה הקרב, אך משם אתה חזרת והם…

 כל זה התחיל באחד מימי אוגוסט החמים. טירונים היינו בצבא. רבים מאיתנו באו עם שאיפה ברורה להגיע לסיירת. חיפשנו משהו מיוחד. שם נפגשנו כל החברה. כל היכרותנו, היא שנה אחת בלבד בחיי הצבא, יחד באהל, יחד בכיתה, בשדה, ב"אפטרים", באימונים ובבלוי. הכרנו במצבים קשים, כאשר הזעה נוטפת ומאמץ מחייב, וכן במצבים של התפרקות, כאשר הלב פתוח להלצה, או למילה טובה. ובכל זה, גושן, כפי שכינינו אותו בקיצור, עמד במבחן והיה מן הבולטים שבחברה.

 מי אם לא גושן, מסוגל היה להשיג לנו "אפטר" שלא הגיע לנו ?  וכל זאת בזכות כושר השכנוע המצוי בו. עם בגרותו הגילית בלטה גם בגרותו הרוחנית, הוא היה מיושב בדעתו.

 אליהו ידע מה גודל האחריות שהוא נוטל על עצמו כאשר בא לסיירת, אך בבית הוריו לא הרבה לספר, שמא ימנע ממנו להיות בשורות הסיירת מהיותו בן יחיד להוריו.

לא הספקנו הרבה להשתפשף ומלחמת ששת הימים באה עלינו, עוד בהיותנו בקורס מ"כים. ובשעה גורלית נטלנו על עצמנו את המשימה במלוא הרצינות. אליהו היה בין ראשוני פורצי הדרך לצומת רפיח. אך כאן נקטעה דרכו לנצח.  

זחל"ם הסיירים שנפגע בצומת רפיח  (מתוך ספר סיירת שריון)

 עשרה קרבנות – והקרב בעיצומו.

הזחל"ם ניצת ובער בלהבה כתומה בהירה, ובעשן בנזין שחור מתאבך. שאר כלי הרכב חצו את שדה המוקשים ופניהם אל האויב המתגונן נואשות.

מנוחתו: בית העלמין בקיבוץ מענית.

 

כותרת ספר זיכרון, בהוצאת קיבוץ מענית
מתוך ספר הזכרון: יונתן בר גור, אליהו גושן, מוטי בר לבב