סמל (מיל') מיכאל פולק ז"ל

נולד ב בודפשט, הונגריה  22.8.1943

נפל ב 5/6/67 בקרב על צומת רפיח

נקבר בבית העלמין בקרית שאול, חלקה צבאית, אזור 1, חלקה 4, שורה 3, מצבה 16.

קשר: אישה – ספיבק אסתר 050-7509414    אחים – אלי פלג, שמעון פלג

קישורים: לדף באתר יזכור

מתוך מפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון:

בן יוסף ודבורה. נולד ביום כ"א באב תש"ג (22.8.1943) בבודפשט, בירת-הונגריה. הוא בא לעולם בימי המלחמה הגדולה בשעה שאביו היה במחנה ריכוז ואמו נלחמה בצפרניה להציל את חיי בנה הבכור. היא התגלגלה ממרתף לעליית גג וסבלה חרפת רעב. הורי מיכאל היו חניכי תנועה ציונית בפעולתם ואירגנו צעירים בהכשרות. בספטמבר 1947 עשו את דרכם לארץ באניה "גאולה" יחד עם הצעירים שהדריכו אולם האניה שולחה לקפריסין ושם שהו תשעה חדשים והילד אז כבן חמש. שם ביקר בגן-ילדים והיה שר את השירים בשפה העברית אשר אמו לימדה אותו. ביולי 1948 הגיעה המשפחה לארץ. מיכאל למד בבית-ספר ממלכתי דתי "תחכמוני" אשר בבת-ים ואת לימודי כיתה ח' למד בבית-ספר "יבנה" שברמת-גן. לאחר-מכן התעקש מיכאל להמשיך את לימודיו באיזו קבוצה ואז עשה שנה אחת באילת-השחר. לאחר-מכן החליט שרצונו ללמוד בעיר ועד בחינות הבגרות למד בבית-הספר התיכון "דביר" שברמת-גן. עוד מגיל צעיר הצטרף לתנועת בית"ר והיה חבר נלהב המקפיד למלא בחומרה את עקרונותיה. בהיותו בן י"ד נתגלגלה השיחה במשפחה על קבלת פיצויים מגרמניה והנער העמיד את הוריו על ההשפלה שיש בקבלת פיצויים מידי הרוצח – ושכנע אותם. לצה"ל גויס במאי 1961 ומילא את חובתו בשירות כחובש קרבי. כאשר שוחרר מהצבא התחיל לעבוד והמשיך להשתלם בקורס להנהלת-חשבונות. השנתיים האחרונות לחייו היו קשות למיכאל ובכל זאת היו שנות-אושר. בכוחות עצמו רצה להשתלם ולהקים לעצמו בית ולכן לא ביקש את תמיכת הוריו. בבקרים היה עובד כמנהל-חשבונות במחלקת הכספים של משרד-הביטחון ובערבים למד ראיית חשבון במדרשה. בעקשנות ובהתמדה חסך פרוטה לפרוטה כדי לממן את הוצאות מסיבת כלולותיו ואת קניית הדירה. קשור מאד היה לבני משפחתו כבן מסור ואוהב. תמיד רצה לשתף את הוריו באשרו, להשביע אותם נחת ולעזור להם. היה נוהג לקנות להם כרטיסים להצגות תיאטרון כאשר המיתון פגע בעסקי אביו, כשהוא עצמו מוותר על תענוגות אלה, באמרו כי עוד צעירים הם ויספיקו לראות כהנה וכהנה. כאשר מצא את אמו עייפה מטרדות הבית היה מרים אותה על זרועותיו ומשכיב אותה על מיטתה ואומר לה: "שמרי על עצמך, אמא; אני רוצה באימהותך עוד שנים רבות". כמה שבועות לפני גיוסו חלה אביו אושפז בבית-החולים, ומיכאל היה מוותר על ארוחותיו ואת שעות ההפסקה שבין עבודה ללימוד היה עושה ליד מיטת אביו. היו לו טרדות כלכליות בעת האחרונה אך אלה לא מנעו בעדו את עריכת הטיולים כפי שאהב, כי לבו היה מלא אהבה למולדת ולנופה. מצב המתיחות בארץ לפני מלחמת ששת הימים מצא את מיכאל כשהוא נתון במתח שלפני הבחינה של השנה השנייה ללימודיו. צו-הקריאה לדגל לא הגיע לביתו, אך לבו ציוהו לעזוב את ענייניו הפרטיים ולהיחלץ לעזרת המולדת. הוא התייצב ביחידתו אבל שם נמסר לו כי במקומו בא חובש אחר, אולם ישראל התעקש להצטרף אל חבריו-ליחידה. בהיפרדו מבני-משפחתו אמר להם שהוא מקווה שמלחמה לא תפרוץ, כי זו תמיד משאירה אחריה הרס ואסון; אך אם לא תימצא למדינה דרך אחרת "אעשה כמיטב יכולתי, אזכור אתכם כל הזמן ואשתדל לחזור אליכם בריא ושלם". ואמנם הוא עשה כמיטב יכלתו. החיילים היו קוראים לו "אבא שלנו" כי דאג להם ומיהר להתנדב לכל פעולה. עוד בשעות הראשונות של המלחמה הוכיח את עצמו כחובש חרוץ ואמיץ, אך באותו יום, הוא היום הראשון למלחמה, כ"ו באייר תשכ"ז (5.6.1967) נפל בצומת רפיח כאשר נפגע הזח"ל, אשר בו ישב, בהפגזת מרגמה. הניח אשה, הורים ושני אחים – שמעון ואליעזר. הובא לקבורה בבית-הקברות הצבאי לשעת-חירום בבארי ולאחר זמן הועבר למנוחת- עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית שאול. שמו הונצח ב"סיירת השריון" שהוציאו חבריו-לנשק מקיבוץ כפר-מנחם.

סמל מיכאל פולק, החובש איש מילואים, לא הספיק להיזכר באשתו הצעירה, אותה נשא רק מספר חדשים לפני כן. אף לא הספיק להרהר בהוריו, הרחק בעורף, אשר עוד יאמינו ימים, כי אולי הוא חי ומצוי אי-שם בבית-חולים, במקום כלשהו. הוא הוכרז כנעדר  –  יומיים אחרי שנפח נפשו בהרף אחד נורא, עם נפץ הפגז.

 כותבת המשפחה, בלב נשבר (מתוך ספר סיירת שריון):

 המלחמה החטופה נסתיימה. ותרועות ניצחון לא נשמעו בארץ. בדממה חלחלה שמחת הניצחון בלבבות ;  בחרדה מעיקה ציפו אשתו הצעירה של מיכאל, ובני משפחתו וידידיו, לידיעה כלשהי. באותה תקופה של שקט מבשר רעות, כבר נתלתה תמונתו בבית הוריו. מתחת לבלוריתו הבהירה ניבטו עיניו הגדולות, האפורות, מאחורי זגוגיות המשקפים, ניבטו חיות אילמות. התמונה השרתה עצבות. היא הקפיאה וחתמה את דמותו הערנית והתוססת, את "טיבי" ה"ווכחן", המתבדח, המדבר במהירות והולך בחפזה תוך כדי הנפת ידיו ובלוריתו לכל עבר. 

באיחור הגיעה הידיעה על היעדרותו. ואחריה, הלמה באכזריות הידיעה, שהביאה עמה את הוודאות המרה :  מיכאל, איננו עוד הין החיים.

טיבי היה מקובל מאד בחוג ידידיו, היווה את הציר בחברתו, בעבודתו כמנהל חשבונות במשרד הביטחון, הבטיח רבות. ובלימודיו בשעות הערב, במדרשה לראיית חשבון, עשה חייל. עשרות מברקי תנחומים הגיעו לאשתו ומשפחתו ברמת-גן. מלים חמות, בודדות, נקלטו בחלל העצוב שהותיר אחריו.

מיכאל פולק, נולד בבודפסט, בתקופת מלחמת העולם השנייה. בשעה שאביו היה במחנה ריכוז, נלחמה אמו בציפורניה להציל את בנה בכורה. התגלגלה ממרתף לעלית-גג וסבלה חרפת רעב. בן שנתיים היה מיכאל, כאשר נסתיימה המלחמה  –  ילדון חמוד בלונדיני היה אז. בעל אפון סולד, בעל מראה "שייגצי" (מראה שהצילו לא פעם). בעיר מולדת אמו  –  בטרנסילבניה היה הפעוט היחיד, שניצל מציפורני השונא. ברומניה המשיכו הוריו, שהיו חניכי תנועה ציונית בפעולתם וארגנו צעירים בהכשרות. ב-1947, בספטמבר, עשו דרכם לארץ באוניה "גאולה" יחד עם הצעירים שהדריכו. תשעה חדשים שהיו בקפריסין. שם ביקר הילד טיבי בגן-ילדים והיה שר את השירים בשפה העברית שלימדה אותו אמו. ב-8 ביולי 1948 הגיעה המשפחה לארץ  –  אל השלווה.. כאן הורחבה המשפחה, למיכאל נתווסף האח שמעון, ובהיותו בן 15, נולד אחיו הקטן אלי, אותו אהב בכל ליבו. והשפיע עליו תשומת לב ומתנות לרוב.

מיכאל למד בבית ספר ממלכתי דתי ומגיל צעיר הצטרף לתנועת "בית"ר". כמו לכל דבר שעשה, נתפס לפעולות בתנועה בהתלהבות רבה. היה חוזר ושר את שירי בית"ר, כשהוא מטעים ומקשיב לכל מילה :  "עלי בריקאדות, עלי בריקאדות נשגשג.  ואם בתליה  אמסור את חיי לאומה  –  אל נא תבכי,     כך נגזר גורלי… "

–  "אבל הקשיבי למילים"  –  קרא הנער אל אמו, היא חייכה בסלחנות אל הפטריוט שגידלה, המשנן בהתלהבות את מילות צוואתו של מיכאל אשבעל, איש המחתרת.

עקשנות הייתה טבועה במיכאל פולק, עוד בילדותו. הקפיד למלא בחומרה אחר העקרונות עליהם התחנך באותה עת. בהיותו בן 14, דובר במשפחתו, על קבלת פיצויים מגרמניה. הנער העמיד את הוריו על ההשפלה שיש בקבלת פיצויים מידי הרוצח. הקים צעקות, רקע ברגליו  –  וההורים השתכנעו….

בסיימו את בית הספר העממי, התעקש להמשיך בלימודיו בקיבוץ. שנה עשה באילת-השחר ואז החליט שברצונו דווקא ללמוד "ברצינות". בעיר, גמר בית ספר תיכון ברמת-גן והתגייס לשרות הצבאי, בו מילא תפקיד של חובש קרבי. כשהשתחרר, התחיל לעבוד והמשיך להשתלם. בקורס להנהלת חשבונות, פגש את אסתר, צברית חמודה, שלאחר שלוש שנים הייתה לאשתו.

השנתיים האחרונות, היו קשות ומפרכות למיכאל. ושנים של אושר. בכוחות עצמו חפץ להשתלם ולהקים לעצמו בית. מעולם לא ביקש תמיכת הוריו. בבקרים עבד כמנהל חשבונות במחלקת הכספים של משרד הביטחון. בערבים, למד במדרשה לראיית חשבון. בעקשנות אסף פרוטה לפרוטה, עד כדי יכולת לממן את הוצאות מסיבת כלולותיו וקנית דירה. כשזכה לבית חם משלו, יכול היה למחוא כף ולומר בגאווה –  "הנה, לזאת הגעתי במו ידי".

מיכאל היה קשור מאוד לבני משפחתו, דוגמא לבן מסור ואוהב. הוא חפץ לשתף את הוריו באושרו, להשביע אותם נחת, לעזור להם. כשפגע המיתון בעסקי אביו, היה קונה להם כרטיסים לתיאטרון, כשהוא בעצמו ויתר על צורות בילוי יקרות. "אין דבר" אמר, "אנחנו עוד צעירים ונהנים זה בחברת זו, נספיק עוד לראות הצגות מאוחר יותר". כאשר היה מוצא את אמו עייפה מטרדות הבית, היה עומס אותה על זרועותיו ומניחה על מיטתה, "שמרי על עצמך אמא !  אני רוצה באימהותך עוד שנים רבות". ועוד אמר לה :  "תמיד הצטערת שילדת בנים זכרים. משום שהללו, כשצומחות כנפיהם, פורחים מקינם לבלי שוב. אני מקווה, שהפרכתי את התיאוריה שלך. ושוב אינך מצטערת". לא, היא לא הצטערה ורק קיוותה ששני בניה הצעירים יותר, ילכו בעקבות המופת שהציב להם מיכאל.

שלושה שבועות לפני התגייסותו, חלה האב ואושפז בבית-החולים. מיכאל היה מוותר על ארוחותיו והיה עושה את שעות ההפסקה, שבין עבודתו ללימודיו, אצל האב. "אל תדאגו" אמר, "הכול יסתיים בכי טוב, אני אחיה תמיד לצידכם, נכון לעזור". ואמו נזכרה, כיצד בהיותו בן 16, שמר על מיטתה לילה שלם ולא עצם עין, כאשר חשה ברע ואבא נעדר מן הבית.

טרדותיו הכלכליות לא הפריעו לו, בעת האחרונה, מלצאת לטיולים כפי שאהב לעשות מימים ימימה. לבו היה מלא באהבה למולדת ולנופה. לא הכיר צורות בילוי טובות יותר, משהיה בפינות חמד במרחבי הארץ.

מצב המתיחות בארץ תפס את מיכאל במתיחות פרטית משלו. בנוסף למצב הכלכלי-בריאותי של הוריו, שרוי היה במתח שלפני הבחינה המסכמת של השנה השנייה ללימודיו. צו הקריאה, לא הגיע לביתו. אך לבו ציווה עליו להניח לענייניו הפרטיים ולהיחלץ לעזרת המולדת. הוא התייצב ביחידתו, שם נמסר לו כי את מקומו ממלא כבר חובש אחר. מיכאל התעקש להצטרף אל חבריו ליחידה. "אל תדאגו" אמר לבני משפחתו, בהיפרדו מהם. "אני מקווה שמלחמה לא תפרוץ משום שהיא תמיד מותירה אחריה הרס ואסון. אך, אם לא תמצא המדינה דרך  –  והיא תקלע למלחמה, אעשה כמיטב יכולתי. אזכור אתכם כל הזמן ואשתדל לחזור בריא ושלם". ואמנם עשה כמיטב יכולתו. החיילים הסדירים קראו לו :  "האבא שלנו". היה דואג להם וממהר להתנדב לכל פעולה שהיא. כשפרצה המלחמה הספיק, עוד בשעותיה הראשונות, להוכיח את עצמו כחובש חרוץ ואמיץ. אך עוד באותו יום, מצא את מותו בצומת רפיח. זחל"ם הפיקוד, בו היה, נפגע פגיעה ישירה. הוא נשתייך לפלוגת הסיור של החטיבה שאנשיה קצרו תהילה  –  והתהילה קצרה בהם.

הוריו שכלו את בנם בכורם, המסור והדואג, שהשביעם נחת ועוד ידו הייתה נטויה. התאלמנה אשתו הצעירה, שזכתה לחיות במחיצתו כאשת-איש חמישה חודשים בלבד. לידידיו  –  אבד הטוב שבהם. זה, שהיה מארגן ומתכנן את טיוליהם. אבדה הרוח החיה בחברתם.

"טיבי" נולד בסימן של מלחמה וסבל. ובמלחמה נקטעו גם חייו. בדמי ימיו, בהיותו במלוא מרצו ואונו.

 אסתר מבכה את הבעל היקר, הידיד והרע (מתוך ספר סיירת שריון):

 לא תיארתי לעצמי שאחרי חמישה חודשי נשואים, אצטרך להעלות זיכרונות על הבעל היקר והאהוב  –  שנפל. עד עתה איני תופסת. הלב ממאן להאמין, שלא אשוב לראותו עוד ולא אשמע את קול צחוקו.

תמיד מצא זמן לשיחה ולעזרה, להוריו ולחבריו. אהב להתווכח, על כל נושא שבעולם. מיכאל אהב את החיים, לבלות, לשמוח. ומי כמוהו ידע לארגן מסיבות וטיולים. כבר בשבוע הראשון להיכרותנו, לקח אותי לחיפה, לכרמל. איך התלהב מהנוף ואמר : "ראי אסתר, איזה נוף נהדר, באיזו ארץ תמצאי כזה יופי". בכל אותם הסידורים המבטיחים את הצלחתם של מסיבה או טיול, הרגיש תמיד שזהו תפקידו ובו עמד כראוי. היה דואג, שלא יחסר משהו או מישהו. גם את כוחו כטבח "טעמתי". בבית, היה מכין את הלפתן, הגריל וכו'. מגיש משקאות וכיבוד לאורחיו. ואם זה בטיולים או בפיקניקים, לא ויתר על הכנת צ'יפס ולפתן הראויים לשמם. היה מצויד היטב, שלא יחסר מאום. וכרגיל, תמיד נהג, אם במכונית אביו שאותה אהב, או במכונית ששכרו החברים. אהב את הארץ והכיר כל פינת חמד.

תמיד ניצבת לנגד עיני דמותו הגאה, הזקופה אשר כולה קורנת אושר. שער בהיר, עיניים גדולות ירוקות, המביעות את כל הטחב שבו, סיגריה בפיו, מדבר במהירות וכולו תוסס.

עיקר המפנה חל בדצמבר 1966 אחרי שלוש שנות חברות באנו בברית הנישואין. הקמנו ביתנו בכוחות עצמנו. רבות היו התוכניות לעתיד, עם כוח רצון כמו שלו, יכול היה להגיע לגדולות. הפליא בתפיסתו המהירה ובכושר הלימודים במדרשה. בראיית חשבון עשה חיל, זה בא לו במאמץ רב, לאחר יום עבודה מפרך, היה נרתם ללימודיו בשעות הערב.

אני לא אבדתי רק בעל אלא גם ידיד ורע שמעטים כמוהו. למרות היותו ביישן אהבוהו בכל חברה ובכל מקום. מבוגרים באו להיוועץ ולשמוע דעתו. דעתו הייתה מאוד מקובלת על חבריו, היה מאד מסור לעבודתו ולהוריו שהיו גאים בו.

בשבוע האחרון היה בחופשה שנתית ממקום עבודתו במשרד הביטחון ששם התקדם להפליא כדי להתכונן לבחינה בכלכלה שלה ציפה ועליה דיבר רבות.

ביום ראשון 21.5 נענה לצו הקריאה, נפרדנו באמירת שלום ולהתראות בקרוב ומי פילל שתהיה זו הפרידה האחרונה !!!

במכתביו האחרונים כתב : "אני תקווה שלא יארך הזמן ושוב נחיה כבימים עברו". לזה לא זכינו, הגורל התאכזר לנו.

איך אפשר להשלים עם המחשבה ?  מיכאל לא ישוב עוד !

צר לי על החיים הצעירים שנקטפו ועוד לא מלאו לו 24 שנים.

דמותו לא תשכח מליבי לעד.

יהי זכרו ברוך.

זחלם הסיירים שנפגע בצומת רפיח  (מתוך ספר סיירת שריון)

עשרה קרבנות – והקרב בעיצומו.

הזחל"ם ניצת ובער בלהבה כתומה בהירה, ובעשן בנזין שחור מתאבך. שאר כלי הרכב חצו את שדה המוקשים ופניהם אל האויב המתגונן נואשות.