פלסר 7, לוחמי ששת הימים
לוגו פלס"ר 7

סמל (מיל') יעקב יעקובי ז"ל

לזכרם ולכבודנו
האתר הוקם על ידי צוות מחיילי הפלוגה, במטרה לזכור ולהזכיר לנו ולדורות הבאים

נולד ב בגדד, עירק  20.8.1940

נפצע:ב 5/6/67 בקרב על צומת רפיח, נפטר מפצעיו ב 8.6.1967

נקבר: בבית העלמין בהר הרצל בירושלים, חלקת ששת הימים, אזור ב', חלקה 11, שורה 13, מצבה שביעית.

קשר: הורים – יוכבד ודוד 03-5175711

קישורים: אתר משהב"ט – לחצו לכניסה לאתר 

 

מתוך מפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון:

בן דויד ויוכבד. נולד ביום ט"ז באב ת"ש (20.8.1940) בתל אביב. סיים את לימודיו בבית ספר "תחכמוני" ולאחר מכן למד בבית ספר מקצועי "שבח" שבתל אביב. היה חניך קבוצת הנוער של "מכבי" תל אביב בכדורגל. בסופו של דבר הגיע להיות נציג הקבוצה הבוגרת של המועדון אלא שבגלל שניפצע ברגל חלו כמה הפסקות בעלייתו ובהתקדמותו. היה עובד ביהלומים ובכך היה התומך העיקרי במשפחתו. גויס לצה"ל בנובמבר 1958 ולאחר גמרו את שירותו הסדיר היה יוצא למילואים בנפש חפצה בכל פעם שנקרא לדגל ובמסגרת זו נמצא גם בפרוץ מלחמת ששת הימים. בקרב שהתחולל בצומת רפיח, בהיותו איש צוות זחל"ם, נפצע. באומץ ובמסירות נלחם, ולבסוף, ביום כ"ט באייר תשכ"ז (8.6.1967) מת מפצעיו. הובא לקבורה בבית הקברות הצבאי לשעת חירום בבארי ולאחר מכן הועבר למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים. ברשימה עליו בספר "סיירת השריון" בהוצאת חבריו לנשק הונצח שמו וכן בחוברת "מכבים" ביטאון הסתדרות מכבי ישראל.

 

סמל יעקב יעקבי, הצטרף לפלוגה בראשית הכוננות. הוא עלה בפריצה לחן-יונס על הזחל"ם, ודהר בו, כשהוא יורה מעבר לדופן, אל המתחם העוין שמימין. ברגע שנעצר הזחל – התרומם ושלח מבט אל חלקו הקדמי אל שלמה שהיה מטלטל את הדלת, ובשנייה הבאה נספה בטרם יבין מה התרחש.

ידידו, רמי נער, כותב על יעקב, שאהב כל כך להיות (מתוך ספר סיירת שריון):

 האוטובוס נעצר בשער היחידה וקבוצת אנשי מילואים ירדה ממנו. אנשים, אשר עד לפני שעות אחדות היו אזרחים שלווים ושמחים, באו להפוך לאנשי צבא.

בין אלה נראה בחור צעיר ושחרחר, אשר חייך כל הזמן ונראה מאושר. היה זה יעקב, הבחור שעד מהרה עתיד היה להיהפך לחביב החיילים.

כבר ברדתו, אפשר היה להבחין בו, שהוא בן-העיר – שכן, שאל מיד אם יוכל להשאיר לו מכונית "מוסטנג", להגיע לקהיר.

כמו כולם קיבל בגדי צבא ולבש אותם : מכנסיים רחבים מדי, חולצה גדולה וכובע רחב שוליים כמו של גנן.

בימים הבאים נוכחנו לדעת, עד כמה עליז היה ועד כמה אהב את החיים וידע ליהנות מהם. הוא הסתגל לכל מצב. ותמיד מצא שעשועים כדי להעביר את הזמן. הוא היה מסתובב עם חבריו ומשחק עמם. החיילים זוכרים עד היום, את הממטרה, אשר אותה הפך, בצורה שתתיז עליו מים כדי לקרר את גופו מחום היום. או את משחקי המים האחרים שלו. הוא היה בחור עליז, בחור שכל כך אהב לחיות ולא יכול לחשוב שיסיים את החיים כה מהר.

כשהגיעה ההודעה לזוז להערכות, התנדב לעלות על זחל"ם, למרות שמקומו לא היה שם. שכן, לא היה לו ניסיון רב בלחימה מזחל"ם. הוא עדיין לא ידע בדיוק מה עליו לעשות, אך עלה ונסע עם כולם. בימים הבאים, כשישבה היחידה תחת רשתות הסוואה וחכתה לרגע הגורלי, היה יעקוב יושב ומספר : על חייו בעיר, על עבודתו. לעיתים, היה ישן או מנסה לשחק מעט. אך עם רדת השמש  –  כאילו נעור מחדש לחיים :  היה לוקח כדור בידיו ומתחיל לשחק בו. כה אהוב היה עליו הכדור וכה עליז ושמח היה, כשהיה בועט בו.

הימים עשו את שלהם. הציפייה הפכה לשעמום אך המורל היה גבוה וכולם חכו למשהו שיתפתח. ערב אחד, יומיים לפני המלחמה, נגש אלי יעקב ואמר לי :  "היודע אתה, באופן תיאורטי אני כבר לא בין החיים". שאלתי אותו מדוע  –  והוא סיפר כי שמע שהיינו צריכים לצאת יומיים קודם לכן. על היחידה היה לעלות על שדה מוקשים, כולם היו נהרגים. הוא אמר זאת כבדיחה, אך באותו רגע לא ידע, כי אך יומיים נשארו לו להיות עמנו, ליהנות מן החיים אשר אותם כה אהב.

בבוקר ה-5 ביוני, כשהיחידה יצאה למלחמה, יצא אף הוא עמה ללא היסוסים, כשבלבו השאלה לקראת מה הוא הולך ומה מצפה לו. אף אחד לא ידע את התשובה וכולם היו דוממים.

כשהחלו הקרבות והחילונו לראות בברור, מהי מלחמה. כבר היה הכול בדמנו שכן לא משחק היא, אלא דבר אכזרי, אשר איש שלא משתתף בה  –  אינו יכול לתאר.

יעקב נסע בזחל"ם 20 מ"מ, יחד עם חבריו, מנסה לעודד עצמו שהכול יעבור בשלום.

מול מוצבי רפיח, נפגע הזחל"ם מפגז מרגמה. יעקב נדם לנצח.

יעקב, הלא אתנו אתה נמצא ולא הלכת !  זכרך נמצא עמנו לנצח ותמיד נזכור אותך. חבר טוב היית, אדם הגון, נחמד ועליז. לא נשכחת. מקום שמור לך בלבותינו ותמיד תשכון שם.

זחלם הסיירים שנפגע בצומת רפיח  (מתוך ספר סיירת שריון)

עשרה קרבנות – והקרב בעיצומו.

הזחל"ם ניצת ובער בלהבה כתומה בהירה, ובעשן בנזין שחור מתאבך. שאר כלי הרכב חצו את שדה המוקשים ופניהם אל האויב המתגונן נואשות.