נולד: ב כפר סבא 11.12.1946
נפל: נפצע ב 5/6/67 בקרב צומת רפיח, נפטר מפצעיו ב 6.6.1967
נקבר: בבית העלמין בכפר סבא, רחוב העמק, חלקה 2, שורה 8, מצבה 12.
קשר: אחות – בת שבע הופרט 050-6705669 bat7.hoffert@gmail.com
אחות – דבורה שרדני 050-3663991
קישורים: אתר משהב"ט – לחצו לכניסה לאתר
מתוך מפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון:
בן מרדכי-צבי וטניה. נולד ביום י"ח בכסלו תש"ז (11.12.1946) בכפר-סבא. שם סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי הדתי "בר אילן" והמשיך את לימודיו התיכוניים במדרשית "נועם" אשר בפרדס-חנה. השתייך לתנועת "בני עקיבא" והשתתף בכל מפעלי התנועה כחניך וכמדריך. גם בזמן לימודיו בפרדס-חנה לא ניתק את קשריו עם הסניף ובכל הזדמנות ביקר בו והתעניין בנעשה בתוכו. בסיימו את לימודיו במדרשיה ועד גיוסו לצבא למד בישיבת "מרכז הרב" בירושלים. מלא חיים ומרץ היה, ער ותוסס, פעיל ומפעיל. מן הימים הראשונים שבא לפנימייה במדרשיה התבלט בעליזותו ובטוב-לבו שהפכו אות עד מהרה לאהוב ולמקובל על הכול. בימי-החופש היה נוהג להזמין את חבריו-לכיתה לבקר אצלו בבית. ניחן ברצון לעזור לזולת בעצה טובה וחבריו היו פונים אליו כשהוא מקבל את כולם בחיוך. מן הראוי לציין פרט אחד לדוגמא: באחת מחופשותיו המעטות התברר לו שאביו של אחד מחבריו חלה וכי סכנה נשקפת לגידולי-התבואה שהיו מקור-הכנסתו היחידה. עד מהרה נסע לשם שלמה, פשט את מדיו ושבוע תמים נתן את ידו באיסוף היבולים ובהכנתם לשיווק. עם סיום לימודיו במדרשיה החליט להצטרף לשורות צה"ל ובנובמבר 1964 יצא להיספח למגויסים. מצא את עצמו ביחידה קרבית. ברצון הלך כי ידע שלקראת מטרה קדושה הוא הולך. מעולם לא נשמעה מפיו תלונה אחת על תנאי-השירות הקשים, כי ידע שאחרת אי-אפשר ובמקום התלונה ידע לספר על הצדדים היפים שבשירות, כגון יופיו של נוף, אשר בו נתקל באימונים וכדומה. ה"תלמיד-חכם" שבו לא נתן לו מנוח גם אז וכאשר קיבל חופשת-שבת מן הצבא, לעיתים לאחר שבועות רצופים של אימונים מפרכים, היה יושב ומתעמק בסוגיה בתלמוד. את כל מרצו היפנה לצה"ל וכך התקדם במסגרת שירותו הצבאי, סיים קורס מפקדי-טנקים ולאחר-מכן קורס-קצינים והועבר לסיירת השריון. בסיירת מצא שלמה את אשר חיפש בצבא. בכל חופשה היה נוהג לספר עד כמה יפה ארצנו; לא היה שעל-אדמה אחד בנגב שהוא לא הכיר. עם התקרב מועד-שחרורו החליט על צעדיו הבאים בחיים האזרחיים. הרצון ללימודים התעורר בו והוא קבע שילמד כימיה באוניברסיטת "בר אילן" – וכך כתב לאחותו במכתב מתאריך פרוץ הקרבות אך שלמה לא זכה להגשים את שאיפותיו. יומיים לפני שחרורו הרשמי מן הצבא החל גיוס הכוננות ובשל המצב המתוח נשאר בפלוגת הסיור שלו בתנאי-קבע ובראש הפלוגה פרץ לעבר מתחמי רפיח. עם תום הכיבוש של אל-עריש (בצומת רפיח) נפגע הזחל שלו פגיעה ישירה וכך מצא את מותו; הוא אושפז בבית-החולים בבאר-שבע, ולמחרת, ביום החמישי לקרבות, הוא א' בסיון תשכ"ז (9.6.1967), מת מפצעיו. הובא לקבורה בבית-הקברות הצבאי לשעת-חירום בבארי ולאחר זמן הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות בכפר-סבא. אחיו שמעון נפל ביום הראשון לקרבות. שמו הונצח בביטאון של אוניברסיטת בר-אילן וב"ניב המדרשיה" הועלה זכרו. ב"סיירת השריון" בהוצאת חברים-לנשק (חברי קיבוץ כפר-מנחם), אך בביטאון "בני עקיבא" – "זרעים" – ובביטאון אוניברסיטת בר-אילן הונצח שמו. בספר "במעלות גיבורים", בעריכת ישראל ארליך, הוקדשו כמה עמודים לזכרו וסופר עליו. את הספר "טללי אורות", דברי הגות ומחשבה, הוציאו הידידים והמשפחות לזכר בני כפר סבא שנפלו במלחמת ששת הימים ושלמה ביניהם.
על סגן שלמה קניגסבוך אשר נפצע פצעי מוות בהתפוצצות, כותבת נירה, הפקידה הפלוגתית (מתוך ספר סיירת שריון):
אולי לא אהיה במאה אחוז צודקת בדברי אלה על שלמה ; אני חושבת שלא הכרתי כל כך את שלמה הקצין – משום שלא הייתי חייל שלו, משום שלא הייתי מפיקודיו, אלא יותר – מידידיו. חברותי עם שלמה היא מנקודת ראות של ידיד…. ובכלל אני חושבת ששלמה – יותר משהיה קצין וחייל – היה אדם. וזה מה שהבדיל אותו, קודם כל, מכל השאר. שהיה אדם עד תומו, ללא שמץ של "צבאיות" קישחת. ולכן היה נעים כל כך לפגוש בו בשבילי הפלוגה, בתוך כל האסור והחוקי, ולראות חיוך לבבי ורגש שהוא מעבר לכל זה.
במשרד הייתי יושבת לפעמים עצובה, כשהדמעות עצורות בקושי, ולפתע היה נכנס – ולוחש באוזן : "אל תיקחי ללב…." ומוזר – שדווקא אז – היו הדמעות פורצות… כי היה מי שהבין.
לפעמים היה מקנטר אותי בכוונה, אך לעולם – היה זהיר שלא לפגוע. כאשר נדמה היה לו שנעלבתי – היה בא מיד – מבקש סליחה, אומר שבכלל לא התכוון… ואני תמיד ידעתי…
פעם ישבנו ליד מדורה. ושלמה, כתמיד, בתוך הדברים – זרק כמה עקיצות שובבות. אחר כך המשכנו לשיר ולשוחח…. אינני יודעת מדוע – הסתובבתי עם הגב לאש – ולפתע היה שלמה לידי, ישב ושאל בדאגה : "נעלבת בגלל מה שאמרתי ?" מחקתי, הלא כבר שכחתי מזמן ! אבל הוא – כזה היה, מעולם לא חפץ להעליב. בתוכנו, בחוג ידידיו, קראנו לו "ילד" – משום שהיה מין אחד כזה – שלוקח ללב, עושה הכול ברצינות, הכול באכפתיות נוראית.
בימים הראשונים של טרם קרבות, לא היה שלמה אתנו. הוא היה עסוק עם ה"מבצעים" באימונים אחרים. אחר כך – בא יום אחד. קצת לפני כן – עבר השתלמות מסוג מסוים של תותחים, וכשבא, אז לשטחי הכנוס, הוא קיבל תחת פיקודו שלושה זחל"מים נושאי תותחים כאלה. הוא היה מאושר עד אין הכיל. בלילה שהגיעו התותחים – בקשתי שיראה לי אותם. כשעה הסביר לי בפרוטרוט כל חלק בהם, כיצד יורים מהם, ומה טווח פעולתם… אותו לילה "נתקע" הטנדר, שהיה צריך להחזירנו מהשדה, ונאלצנו להישאר שם. אני זוכרת – ששלמה לא הלך לישון – עד אשר מצא לי שמיכה להתכסות בה, ומקום לישון.
בערב לפני היציאה, חגגנו את מאורע קבלת ה"סגן" שלו. היו פרחים ויין ועוגות וכולם היו מאושרים. הרימו כוס למען הניצחון וצחקו עד שעה מאוחרת בלילה. אני זוכרת, כאשר נודע לי שהם יוצאים למחרת, באתי להיפרד ממנו, ומעוד שני קצינים, שישבו יחד. עמדתי מהצד עצובה – והם – צחקו ממני. שלמה התרחץ באיזה מקום לפני כן, ובלוריתו הייתה רטובה ופנים נוצצים. הוא קרא לי לשבת לידו וכאשר ראה שאני שותקת, האיר עלי בפנס ושאל בצחוקו "מה הדמעות ?" הם ישבו והתבדחו. מה יהיה כאשר המפות "יגמרו" להם לפתע – כי הן היו מסומנות רק עד אל-עריש. אמרתי : צריך להגיד לכם שלום, כי אתם יוצאים, נכון ? ושלמה צחק ואמר : "שטויות ! בטח יבטלו את זה ברגע האחרון".
…ולפתע הכול נגמר…
כשידענו שהוא בבית החולים בכלל לא דאגנו. אמרנו לעצמנו : "הפצועים, זה בטח שיבריאו, הרפואה בימינו משוכללת…" אבל המוות היה חזק יותר. ושלמה לא הבריא. הידיעה על מותו מצאה אותנו בבית של אורי, כשישבנו להתעודד עם יעל… – ולפתע – כאילו כבה כל האור שבחדר, והאפלה שהייתה שוררת בחוץ – באה וכיסתה והאפילה על הכול…
מאיר הרן, נזכר בשלמה המפקד, שניסה לבנות משמעת על אמון וחברות, ולא מתוך יראת העונש (מתוך ספר סיירת שריון):
– "אתה הולך לתח"ש עם שלמה ?" – שאלו החבר'ה מה"מבצעית" במין לגלוג "והשתתפות בצער". – "וולאק מסכן !" – הוסיף אחד המ"כים.
– שנה היה בפלוגה – ונראה, שאיש לא הכירו. הוא היה טבעי, חסר מלאכותיות, פועל לפי דעותיו הוא ורחוק מחיקוי אחרים. קבל את הפיקוד על המחלקה המבצעית עם העברתו של אלי. אחרי תקופה ממושכת של לחץ על המחלקה מצד קודמו, ניסה שלמה לתת לה יד חופשית, ולבנות משמעת מתוך הכרה ולא מתוך יראת עונש. מכאן גם מסירותו לפיקודיו והשתדלויותיו למענם, שגרמו לא פעם לסכסוכים בינו לבין מפקד היחידה. המחלקה ראתה משחק והפגנת רושם בזה שהיה עורך מידי פעם מסדרי נשק, בעקבות מציאת נשק לא נקי אצל אחד מהחיילים. לו ידעו כמה כאבה לו המעילה באמון שנתן, ודאי היו החבר'ה שופטים זאת אחרת.
קשה לחוות דעה לגבי כושרו המקצועי. מיסודו היה קצין טנקים וחסרו לו יסודות הסיור, שהיו בדמם של פיקודיו. ניסה להשלים את החסר כמיטב יכולתו. עד היום מדברים בחוליה הטכנית, בהערכה, על הקצין "המכונאי" שהיה שוהה במחיצתם עד שעות מאוחרות בלילה ולומד את בעיות הג'יפ ופתרונן.
בעבודה בתח"ש נהג להסתובב ולבדוק כל דרך באזור האמונים. לא בשביל הסנוביות שבידיעה, אלא כדי לתרגל עצמו בנושא ; ויותר מזה – מאהבת מולדת ורצון להכירה.
ימי הציפייה והכוננות, רצופי הבטלה, חשפו את שלמה האיש. בחור פקח, ישר והגון, ועם זה שחצן במקצת. מזגו הדינמי לא נתן לו לשבת בשקט כל היום. חזרה על מקלע, אמוני כושר, כדור-עף – פעילות מלאה. זוכרני כיצד התערב עם החבר'ה שיקום בשעה 05:00 ויעשה התעמלות – אם הם יצטרפו אליו. (היינו קמים בדרך כלל בשעה 07:00 לכל המוקדם !). סבורים אתם שלא קם ו"קרע" את המחלקה ואת עצמו ?!
נכונותו ורצונו להילחם היו בלתי רגילות. בדברו על המלחמה הצפויה היו עיניו נוצצות מהתרגשות. ערב אחד אמר לי : "מאיר, אינני חושב על המוות ועל תוצאותיו. פעם אחת בחיים יש לאדם הזדמנות להילחם, ולא אסלח לעצמי אם אחמיץ הזדמנות זו". כן פעם אחת לחם – ולא יותר.
אהב לפלרטט, דרך משחק, עם הפקידה שלנו, בלהה. חבבו מאד אחד את השני. עם כל עוקצנותו הרבה, היה עדין מאוד ביחסו אל בנות. אחרי מותו ספרה לי בלהה כיצד ישבו ודברו במשך שעות בלילה האחרון לשהותו אתנו. כשנפרדו אמר לה : "בלהה, יש לי הרגשה שלא נפגש עוד".
בשבוע לאחר מכן הלמה בנו הידיעה. ממאנים להאמין, חשנו לבית החולים בבאר שבע, שם נמוגו האשליות. את מקומן תפסו היגון והכאב.
יצאנו מבית החולים לחשכת הליל. ראובני בעט בג'יפ… מיכה הסב ראשו… במשרד תח"ש בכתה בלהה ובכתה.
שלמה איננו.
זחלם הסיירים שנפגע בצומת רפיח (מתוך ספר סיירת שריון)
עשרה קרבנות – והקרב בעיצומו.
הזחל"ם ניצת ובער בלהבה כתומה בהירה, ובעשן בנזין שחור מתאבך. שאר כלי הרכב חצו את שדה המוקשים ופניהם אל האויב המתגונן נואשות.
מתוך "ידיעות אחרונות", על משפחות ששכלו שני אחים.
