יוסי ברקן

עדות אישית כלוחם בסיירת 643 של חטיבה 7  "במלחמת ששת הימים"

 טוראי ,יוסי ברקן (בן מרגי)

במלחמה זו שירתי כמש"ק סיור בסיירת , למעשה היינו בשלב של סיום הקורס. שהינו זמן רב באזורי המתנה שונים ולקראת המלחמה התמקמה הפלוגה באזור, צומת מגן-גבולות.

לא זכור לי שקיבלנו תדריך כלשהו למלחמה, לא תרגלנו את מצבי הלחימה אותם פגשנו במהלכה,  לא זכור לי  שלקחתי חלק בקבוצת פקודות כלשהיא, לא ידענו מי האויב מולנו סוגו ועוצמתו, בקיצור לא קיבלנו שום תדריך מודיעיני וכמובן שלא היו לנו מפות למעט זו של מפקד המחלקה בקנה מידה 1:.

הפלוגה התחלקה למס צוותי סיור .כל צוות הוביל על פי המשימה החטיבתית  את אחד מגדודי החטיבה.

כל צוות סיור כלל מחלקת ג'יפים (4), זחל"ם פיקוד, זחל"ם סיירים חבלנים, זחל"ם מרגמה 81 מ"מ ומחלקת טנקים.

הצוות שלנו , "צוות חרגול " בפיקודו של ,סגן יוסי אלגמיס ,  אשר כלל מח' טנקים פטון איי 3, 105 מ"מ ,שזה עתה הגיעו מארה"ב ,הוביל את גד' 79 דרך "עבסן אל כביר" בואך "חאן יונס".

שמענו את מילת הקוד "סדין אדום" הבנו שהמלחמה מתחילה, קיפלנו הרשת והתחלנו בתנועה.

הייתי סייר קשר בג'יפ  המוביל , ג'יפ מ"מ ,המפקד היה סג"מ אמיתי ונהג היה אורי זנד ז"ל. ישבתי מאחור בעמדה סופר מדופנת מוגן מלפנים ע"י חברי, מאחור ע"י הגלגל הרזרבי ,משמאל ע"י מכשיר הקשר גי.אר.סי. הידוע ומימין ע"י אוסף התד"לים.

בקושי ניראה לעין האויב .מקלעון לא דרוך בין רגליו קורא עיתון לאישה פתחתי קופסת שימורים של מיץ גויאבות, שתינו לחיים תוך כדי תנועה, לפתע נשמעו יריות ורק אז הבנתי שהתחילה המלחמה.

עם כניסתנו לציר המובל ל "עבסן אל כביר " נתקלנו בתעלה נ"ט רחבה. מפקד הצוות ,סגן יוסי אלגמיס ,הורה ל מ"מ הגיפים אמיתי לעצור במקומו. (אירוע שהציל את חיינו)

הוא  עקף אותנו עם זחל"ם הפיקוד והמשיך להוביל את הכוחות לכוון ציר הכניסה "אל עבסן אל כביר" .כעבור מס' דקות נפתחה אש ממקלע גוריינוב מצריח המסגד שהיה ממוקם בצמוד לציר הנסיעה. מפקד הצוות , סגן יוסי אלגמיס, נהרג בו במקום מכדור שפגע במצחו .

לאחר מס' שניות של  אבוד עשתונות  דילג סג"מ אמיתי מפקד מח' הגיפים ותפס את הפיקוד על הצוות. מפקד מח' הטנקים פתח באש על צריח המסגד והשמיד את העמדה היורה. מאותו אירוע חל שינוי בכל השיבוץ הקרבי. מצאתי עצמי נוהג בג'יפ סיור ומגיע לצומת רפיח אשר הייתה בעיצומה של לחימה.

בצומת קיבלתי פקודה  מסמל המחלקה , נדב אילן, להוביל זחל"ם ונ"נ נוסף מלאים עם פצועי כוחותינו, באופן בהול לכוון "צומת מגן",שם שכן בית החולים החטיבתי. מאחורי ההגה ישב ישי גלעדי ואני כמפקד הג'יפ.

נסענו  במהירות צפונה על הכביש לכוון צומת  חאן יונס משם הגענו קודם לכן.  לפתע בחנתי בשרשרת מוקשי נ"ט מפוזרת  לרוחב הכביש כ-50-60 מטר לפנינו נסענו באיטיות תוך שהכוונתי את נהגי הכלים שמאחורינו למען לא יפגעו הפצועים שהיו זקוקים לטיפול רפואי דחוף.

למזלנו הצלחנו לעבור את שרשרת המוקשים ללא פגע, כיום אני לא מוציא מכלל אפשרות שאולי המצרים לא הספיקו לחמש אותם והונחו ללא תכנון ובחופזה כי בציר זה נסעתי קודם בכוון ההפוך ולא היו אז מוקשים. המשכנו בנסיעה ובמרחק קצר מכיכר חאן יונס הבחנתי לפתע בטנק מצרי מסוג שרמן קצוץ קנה מגיע לכיכר מולנו מכוון צפון .

ניסיתי לפתוח באש מהמקלע 03 אולם היה לו מעצור לקחתי את המקלעון שלי דרכתי ויריתי  סתם ולא אפקטיבי עד הגעתנו לכיכר. להפתעתי הרבה פנה הטנק המצרי בכיכר בדהרה ימינה לכוון מערב  ואנו מתוך פחד נוראי  פנינו גם ימינה לכוון מזרח ,לציר ממנו הגענו  שעה לערך עם חצית הגבול בתחילת המלחמה.

הניווט נעשה מתוך זיכרון  כי מפות לא היו בנמצא. רק לאחר דקות אחדות עיקלתי כיצד האיר לנו המזל פנים באירוע  שיכול היה להסתיים אחרת.

נראה לי כי גם מפקד הטנק המצרי הופתע לא פחות מאתנו ומתוך חרדה מהבאות לא פתח באש אלא חילץ עצמו בדהרה לכוון מערב.

הובלתי את השיירה לאור השילוט הטקטי של החטיבה הישר לבית החולים החטיבתי שם פגשתי לראשונה את רס"ן יואל גורודיש אחיו של המח"ט.  לאחר מתן עזרה לפצועים ביקשתי אישור לחזור לפלוגה. רס"ן יואל גורודיש לא היה מוכן בשום אופן לאפשר לנו  לחזור לפלוגה משום שלא היה ברור היכן הפלוגה נמצאת. ביקש שנמתין לאחר בירור שארך זמן מה  אפשר לנו לחזור  לאזור הלחימה.

יצאנו וחזרנו באותו ציר שנכנסו דרכו בבקר (זו הפעם השלישית שאנו נוסעים באותו ציר בדיוק) הגענו לתעלת הנ"ט עברנו אותה ללא כל בעיה שהיא הגענו לכיכר חאן יונס פנינו שוב שמאלה לכוון דרום על הציר. עברנו את צומת רפיח ולא פגשנו את חברי הפלוגה. נתקלנו בהרבה טנקים וזחל"מים מפויחים ופגועים, וניראה לנו שהלחימה הסתימה קודם לכן בצומת רפיח.

הסתבר לנו מאוחר יותר כי הפלוגה ספגה אבדות רבות קשות בשעות הראשונות של הלחימה, כאשר מפקדי הפלוגה ולוחמיה מצאו עצמם נלחמים ומטהרים מוצבים חפורים ומבוצרים, דרך תעלות הלחימה כמו חיילי חי"ר, כשהם רכובים ע"ג ג'יפים חשופים ופגיעים. כאמור "הנסתר  היה רב על הנגלה", חוסר המודיעין ואימון תואם מציאות חרץ גורלם של חברינו בשעות הראשונות של הלחימה והמחיר היה כבד !

המשכנו בנסיעה דרומה, ג'יפ בודד, על הכביש מרוב ציפייה לפגוש את חברינו לפלוגה, עברנו את צומת שיח זווד לא פגשנו חיילים מצריים, פה ושם ראינו טנקי כוחותינו מהחטיבה שרופים או פגועים.

מס' ק"מ לפני שהגענו  לכניסה למה שכונה ,מעבר הג'ירדי ,ראיתי ג'יפ סיור עם אורות דלוקים  דוהר מולנו  ונושא מאחור אלונקה, זה היה סמל המחלקה שלנו ,סמל נדב אילן ,הופתע לראות אותנו, ג'יפ בודד עם שני חיילים, שאל לאן ? השבתי ממשיך הלאה על הציר לחבור לפלוגה. הורה לנו לחזור על עקבותינו ולנסוע אחריו משום שמתחם הג'יראדי נחסם שוב והלחימה בשיאה.

מאוחר יותר הסתבר לי כי ההרוג היה רס"נ גולבוס סמג"ד 52.

את הלילה הראשון והטראומתי עברתי  בשיח זוויד כאן התמקם בית חולים השדה של החטיבה. הופתעתי לראות חלק גדול של חברי לפלוגה הרוגים, פצועים וכואבים שמעתי מהם על כל מאורעות הלחימה בצומת רפיח למיטב זכרוני היו לנו הרבה אבדות בנפש כ-16 ופצועים רבים. במשך כל הלילה עברתי מפצוע לפצוע סעדתי אותם במים, בדברי עידוד ובכל דבר אפשרי. רס"ן יואל גורודיש הורה לי יחד עם עוד ג'יפים כנראה של הפלוגה, לאבטח את בית החולים מפני פשיטה מצרית אפשרית. אולם הלילה עבר די בשקט, למעט אירוע בודד שהחל בסביבות השעה 02:00 בו זיהינו שיירת חיילים מצריים מגיחה מכוון מערב גוררת  תותחים 122 מ"מ במטרה למקמם  לעמדות ירי משני צידי הכביש. כל הלוחמים שיכלו להשתתף תפסו עמדות לירי וברגע שהשיירה התקרבה לטווחי ירי אפקטיבי פתחתנו במכת אש אדירה והשמדנו את הכוח ובכך אפשרנו למערכת הרפואית בבית החולים להמשיך בפעילותה להצלת חיים.

למחר בבקר , יחד עם  סמל נדב אילן נסענו  בשיירה לכוון העיר אל עריש חצינו את מעבר הגיראדי ללא פגע ולקראת אחה"צ פגשתי את שארית הפלוגה ליד פסי הרכבת בכניסה לעיר אל עריש. למזלי ועל פי הוראת סמל אילן אספנו בדרך גלגלי  ג'יפים רבים אותם פירקנו מגיפים פגועים. הדבר הראשון שאני זוכר הוא שה-מ"פ אורי אור נגש אלי ושאל אותי, בן מרגי, כמה גלגלים הספקת לאסוף, נדמה שהיו לי שלושה ובירך אותי כל כך.

הסיבה הייתה שבציר הנסיעה התפוצצו כלי רק"מ רבים והכבישים היו מוצפים ברסיסים. הגיפים חטפו תקרים לרוב ולכן ניתנה הוראה לאסוף כמה שיותר גלגלים תקינים מכל ג'יפ פגוע שפגשנו. לא היה זמן ומקום להתחיל בתיקון תקרים תוך כדי לחימה בצענו החלפת צמיגים והמשכנו בלחימה.

מאזור זה ועד לתעלת סואץ הופעלו כצוותי הסיור לפי התו"ל, אותו תרגלנו רבות בקורס הסיור. עסקנו בהובלת כוחות השריון של החטיבה, איתור וזיהוי כוחות אויב לאורך ציר ההתקדמות ודווח. נענו בדילוגים או בעקבות על פי תנאי השטח ואפשרנו לטנקי החטיבה לבצע את המלאכה.

כשהגענו לאזור שנקרא מאוחר יותר צומת טסה פגשנו טנקים פגועים של כוחותינו שהגיעו לפנינו והשתתפו בקרב שריון בשריון שהתרחש  במקום. עד כמה שזכור לי אלה היו כוחות שריון של חט' 200 טנקים מסוג שרמן וכן טנקי איי אם איקס 30 (מתוצרת צרפת).

בעודנו מתקדמים מערבה על הציר בואכה איסמעליה הגיחו לפתע מטוסי כוחותינו מסוג סופר מיסטר, אשר ככל הנראה לא זיהוי את הפנלים האדומים שהיו פרוסים על מכסה המנוע של הגיפים (סימן מוסכם לזיהוי רכבי צה"ל בלחימה) והטילו עלינו פצצות נפל"מ. הם בצעו עלינו שתי גיחות כולנו התפזרנו לכל עבר. מצאתי עצמי  יחד עם חברי תני גבע ויונתן ברגור חופרים שוחות בתוך החול עם הידיים ע"מ להימנע מפגיעה של האש הלוהטת. זה היה אירוע מפחיד, חום נוראי נפלט מהבידונים שהוטלו עלינו, למזלנו לא נפגע איש. הטייסים, הבינו כנראה את הטעות והמשיכו במשימתם מערבה.

ביום  חמישי בלילה  או שישי בבקר הגענו לגשר פירדאן על גדות תעלת סואץ

פגשנו דממה פסטורלית, המראה היה מדהים, גשרי רכבת אדירים מברזל שנבנו משני צידי התעלה, נעים על ציר המאפשר התחברות שני חלקי הגשר ויוצרים מעבר לנסיעה שוטפת בין שתי גדות התעלה לכל סוגי הרכב לרבות רק"מ.

 

אלו הם זיכרונותיי מהמלחמה.

מספר תמונות

1. גשר פירדאן בתעלת סואץ.
2. תמונה של החברה באחד הניווטים.
3. תמונה מקורס הקצינים עם חיים שביב (שליסל).
4. אני כמפקד צוות סיור בפלס"ר 67 של חטיבה 14 לאחר המלחמה.

גשר פירדן

אורי זנד ז"ל, הלפרין, פיני החובש ועוד