טור' יורם אבולניק נפל ב 5/6/67 קרב על מתחמי הג'יראדי
נולד קיבוץ עינת
"אבולניק ואני" כותב דניאל שיכמן, על הסייר-קשר יורם, שאליו נקשר בנפש.
בימי הטירונות הקשים, אתה זקוק לידיד, שישלים אתך "זוג למבצעים מיוחדים": אוהל הסיירים נוצר לשניים, ניעור שמיכות, פרישתן על המטה, הפטפוט ברגעי השמירה הארוכים, משיכת המשחולת מתוך קנה הרובה, נתינת משחת נעלים או סבון כשזה חסר לך, שמירת הציוד ברגע שאתה לא נמצא במקום, הבאת אוכל כשאתה חולה, וכו' – כל אלה מחייבים עבודה של שניים.
במשך הזמן אתה נקשר לאותו "שני", אתה מתחיל לסמוך עליו, אתה מתיידד. לבסוף מסתבר לך שרכשת חבר בצבא – אתה מתכוון לבקר אצלו בבית, להכיר את המשק ולבלות את החופש ביחד – הפעם לא מתוך הכרח, מתוך העזרה ההדדית, אלא מתוך רצון חפשי להיות עם אותו חבר, חוויות מסוג אחר, האהובות עליך.
ככה תכננתי עם יורם בקורים הדדיים, טיולים משותפים ועוד. אלא שמלחמה היא מלחמה ויורם איננו.
עדיין קשה לי להאמין שהוא נהרג. הוא זכור לי כדמות המחדירה רוח עליזות ושמחה, גם ללא כוונה: על חשבונו צחקנו לא פעם.
אף על פי שהיה מפוזר במקצת, ידע להקפיד על עיקר חוקי החיילות, כוח רצונו היה אדיר, ומחלקתנו הרגישה זאת יפה. אבל לפי דעתי, תכונתו העיקרית, אותה מוכרחים לציין כאן, היא – תמימותו וטוב ליבו. נראה לי שיורם היה כועס עלי לו היה מסוגל לדעת מה אני כותב עליו – אמנם הצבא שינה אותו, כמו ששינה את כולנו, מי פחות ומי יותר – יורם האמין אמונה טבעית באדם, גם אם לא הסביר זאת מעולם, לא לי ולא לאחרים. לכן נהגתי לכעוס עליו לפעמים בטענה "אתה תם מדי"!
קל היה "לסבן" אותו, עד שהתחיל לתפוס "מה הולך" – ומחוסר ברירה התחיל להתפכח מתמימותו בהדרגה. אלא שהתפכחותו זו לא הגיעה לשלמותה. הוא היה מלא רוח חיים, הוא רצה לחיות והגורל התכחש לו. אני מתגעגע לרגעים שתכננו לבלות יחד – ולעולם לא יהיו, לשיחות הממושכות, לשפיכת הלב בתוך אוהל הסיירים, לעזרה שנהגנו להגיש זה לזה. אני אהבתי אותו.
צבי אפלמן כותב רק, כי יורם היה טוב. חבר טוב, אדם טוב.
ראיתי כיצד נהרג ולא ידעתי כי היה זה הוא. חשבתי – כי היה זה מישהו אחר, הוא נסע לפני בג'יפ ולפתע ראיתיו עטוף להבות ועשן. מאום לא נותר – מלבד זיכרונות.
