טור' יורם אבולניק ז"ל

נולד: ברמת הכובש 30.7.47

נפל: ב 5/6/67 קרב על מתחמי הג'יראדי

נקבר: בבית העלמין בקיבוץ עינת, בחלקה הצבאית.

קשר: אחות – דרורה ברמן 0528664525

קישורים: לאתר יזכור, דף נופל באתר פתח תקווה

מתוך מפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון:

בן אברהם וחוה. נולד ביום י"ג באב תש"ז (30.7.1947) בקיבוץ רמת הכובש. בשנת 1953 עבר עם הוריו לקיבוץ עינת ושם סיים את לימודיו היסודיים והתיכוניים. היה נער שקט, צנוע ועליז. אהב מוסיקה, פרחים ובעלי-חיים. בחברת הילדים בני גילו הצטיין בטוב-לבו, בסבלנותו ובנכונותו לעזור לזולת. השתייך לתנועת "הנוער העובד והלומד". היה פעיל בשטח הספורט והראה עניין בטיולים הקשורים בהכרת הסביבה ונוף-הארץ. באוגוסט 1966 גויס לצה"ל וכעבור אחד-עשר חודש בערך חויל לפי בקשתו ליחידת סיור בשריון. ימי הכוננות של מלחמת ששת הימים הגיעו ויורם יצא עם יחידתו לחזית הדרום. השתתף במערכה על כיבוש רפיח והמשיך לנוע בקרבות תוך אבידות ליחידתו לעבר צומת שיך-זוויד עד למוצב אל-ג'ירדי אשר בסיני ושם נפגע הג'יפ שבו נסע על ידי פגז ישיר של האויב – והוא ושני חבריו לקרב נהרגו בו במקום; היה זה ביום הראשון לקרבות, הוא כ"ו באייר תשכ"ז (5.6.1967). הובא לקבורה בבית-הקברות הצבאי לשעת-חירום בבארי והועבר לאחר זמן למנוחת עולמים בבית-הקברות שליד קיבוץ עינת. חוברת לזכרו הופיעה בהוצאת קיבוץ עינת ביום השנה לנפלו. "עלי עינת", עלון המשק, הוקדש לזכרו. בספר "סיירת השריון" הועלה זכרו. גם בקובץ "בדרכם", לזכר חברי איחוד הקבוצות והקיבוצים הועלה זכרו ופורסם מעיזבונו.

"אבולניק ואני" כותב דניאל שיכמן, על הסייר-קשר יורם, שאליו נקשר בנפש מתוך ספר הסיירת.

 בימי הטירונות הקשים, אתה זקוק לידיד, שישלים אתך "זוג למבצעים מיוחדים": אוהל הסיירים נוצר לשניים, ניעור שמיכות, פרישתן על המטה, הפטפוט ברגעי השמירה הארוכים, משיכת המשחולת מתוך קנה הרובה, נתינת משחת נעלים או סבון כשזה חסר לך, שמירת הציוד ברגע שאתה לא נמצא במקום, הבאת אוכל כשאתה חולה, וכו' – כל אלה מחייבים עבודה של שניים.

במשך הזמן אתה נקשר לאותו "שני", אתה מתחיל לסמוך עליו, אתה מתיידד. לבסוף מסתבר לך שרכשת חבר בצבא – אתה מתכוון לבקר אצלו בבית, להכיר את המשק ולבלות את החופש ביחד – הפעם לא מתוך הכרח, מתוך העזרה ההדדית, אלא מתוך רצון חפשי להיות עם אותו חבר, חוויות מסוג אחר, האהובות עליך.

ככה תכננתי עם יורם בקורים הדדיים, טיולים משותפים ועוד. אלא שמלחמה היא מלחמה ויורם איננו.

עדיין קשה לי להאמין שהוא נהרג. הוא זכור לי כדמות המחדירה רוח עליזות ושמחה, גם ללא כוונה: על חשבונו צחקנו לא פעם.

אף על פי שהיה מפוזר במקצת, ידע להקפיד על עיקר חוקי החיילות, כוח רצונו היה אדיר, ומחלקתנו הרגישה זאת יפה. אבל לפי דעתי, תכונתו העיקרית, אותה מוכרחים לציין כאן, היא – תמימותו וטוב ליבו. נראה לי שיורם היה כועס עלי לו היה מסוגל לדעת מה אני כותב עליו – אמנם הצבא שינה אותו, כמו ששינה את כולנו, מי פחות ומי יותר – יורם האמין אמונה טבעית באדם, גם אם לא הסביר זאת מעולם, לא לי ולא לאחרים. לכן נהגתי לכעוס עליו לפעמים בטענה "אתה תם מדי"!

קל היה "לסבן" אותו, עד שהתחיל לתפוס "מה הולך" – ומחוסר ברירה התחיל להתפכח מתמימותו בהדרגה. אלא שהתפכחותו זו לא הגיעה לשלמותה. הוא היה מלא רוח חיים, הוא רצה לחיות והגורל התכחש לו. אני מתגעגע לרגעים שתכננו לבלות יחד – ולעולם לא יהיו, לשיחות הממושכות, לשפיכת הלב בתוך אוהל הסיירים, לעזרה שנהגנו להגיש זה לזה. אני אהבתי אותו.

צבי אפלמן כותב רק, כי יורם היה טוב. חבר טוב, אדם טוב מתוך ספר הסיירת.

 ראיתי כיצד נהרג ולא ידעתי כי היה זה הוא. חשבתי – כי היה זה מישהו אחר, הוא נסע לפני בג'יפ ולפתע ראיתיו עטוף להבות ועשן. מאום לא נותר – מלבד זיכרונות.

 מאוחר יותר, כשישבתי פצוע על זחל"ם פינוי – שמעתי כי מת. לרגע לא תפסתי מה אירע, אך לאחר שנייה, התעוות פי וכמעט פרצתי בבכי. זה היה, כמדומה לי, הרגע הקשה ביותר שעבר עלי. השיא – שאחריו שקעתי באדישות לכל. שום דבר לא הטיל עלי מאז רושם כלשהו, כי במותו, הפסדתי והפסידו הרבה אחרים (גם אם אינם יודעים על כך..), אחד מהאנשים הטובים שהכרנו אי פעם.

הוא היה טוב, רק במילה זו, שהיא לכאורה אינה מביעה כלום, אני יכול לתאר מה חשבתי עליו. הוא היה אחד מחברי הטובים. ודמותו לא תשכח לעולם מנגד עיני: שחרחר, שמנמן, נמוך מעט וחייכן. כשהוא צחק – הוא צחק בכל פניו. כשהייתי מביט עליו, תמיד חייך. אף פעם לא כעס או "קיטר". בסדרות, במסעות, תמיד היה "אבולניקוב", תמיד היה נכון לעזור לאחרים, אף פעם לא הראה שהיה לו קשה.

אהבתי את ההיגיון, שהיה בדבריו ובמעשיו, הייתה לו דרך מחשבה פשוטה וברורה, לפחות בהתחלה. אחר כך "התקלקל" והפך מעט אירוני בהשפעת חבריו לאוהל.

קשה לי להמשיך ולספר אודותיו, כי אט אט אני מבחין כי מה שנכתב, אינו בדיוק האמת. ויורם נאבק עם דמותו האמיתית. קשה לתאר למשל, איך היה מדבר במהירות עצומה, עד שהיה מופסק על ידי הצחוק של חבריו לאוהל. או להסביר, מדוע קראו לו אבולניק ו"אבולניקוב" ולא יורם סתם, כי הכול קשור בדמותו.

האם הוא עדיין צוחק אי שם?

 "הייתה בו שמחת חיים מדבקת" אומר קפלן מתוך ספר הסיירת.

 כל שנפגש עמו לא יכול היה שלא להדבק מצחוקו, מעליצותו. בימים קשים של אימונים מפרכים, של עבודות מעצבנות וחסרות תועלת היה הוא היחיד ששמר על מזגו הטוב, ושיניו הלבנות, יותר משהיו חבויות בין שפתו, בהקו בחיוך אין סופי.

בכל פעולה שעשה, ניכרה שמחת החיים המידבקת שבו. מצב רוח עכור היה ממנו והלאה. את הרהורי העצב הטורדניים גרש מאחרים ומעצמו. חוש ההומור והאווירה הטובה ששרתה תמיד מסביבו חלצו אותו לא פעם מעונשים, שכן גם מפקדיו לא יכלו שלא להיסחף בהם. לא היה זה הומור ציני – אלא הומור בריא, לבבי.

מקובל היה כחייל רשלן במקצת, בלתי מסודר ולא אחת היה נושא להתבדחות בשל כך. אך ידיו היו ידי זהב. לעיתים נדירות נמצאו במצב מנוחה, תמיד היה משהו שהיה עליו לסדר, שהיה עליו לדעת את סוד פעולתו. ולא היה דבר, למן מכשיר רדיו ועד מנעול, שעמד בפניו. נוהג היה לשתפנו בחוויותיו, ורבות יודעים אנו על חייו בקבוץ, על חבריו, על שאיפותיו שלא התגשמו. ממש כאילו גדלנו איתו.

עדיין קשה לנו להאמין שהוא איננו, לנו, לכל אלה שהיו עמו תקופה ארוכה, אך לא ארוכה דיה.

 הג'יפ בער באש שקופה, לוהטת, כשמדי פעם מתפוצצים בו כדורים. לא היה את מי לפנות או את מי להציל.

הג'יפ בער באש שקופה, לוהטת, כשמדי פעם מתפוצצים בו כדורים. לא היה את מי לפנות או את מי להציל.

שרידי הג'יפ של שאול גרואג , בנצי צור ויורם אבולניק ז"ל

בטור שנסע אחריו, היה הג'יפ של עציוני. אחריו, נ.נ. של החוליה הטכנית, עם תומס והזחל"ם של שובל. כולם נעצרו במקומם, הכניסו להילוך אחורי והחלו לטפס בחזרה על הכביש, אל הביטחון היחסי מאחורי הגבעה שעברו זה עתה.