נולד: ב בגדד, עירק 8.8.1948
נפל: ב 5/6/67 בקרב על צומת רפיח
נקבר: בבית העלמין בהר הרצל בירושלים, חלקת מלחמת ששת הימים, אזור ב', חלקה 11, שורה 13, מצבה שביעית.
קשר: אחות – עליזה כהן 054-7770612
אח – שמואל יוסף 050-2080063
קישורים: אתר יזכור
מתוך מפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון:
בן גבריאל ובתיה. נולד בחודש אב שנת תש"ח (אוגוסט 1948) בבגדד, בירת עירק. המשפחה עלתה לארץ בשנת 1950. אליהו למד בבית הספר היסודי ולאחר מכן בבית הספר התיכון "אשכולות". היה ספורטאי מטבעו. שמח לעזור לחבריו בכיתה ולזולת. גויס לצה"ל באוגוסט 1966 ובעודנו בשירותו הסדיר פרצה מלחמת ששת הימים והוא נפל בקרב שהתחולל בצומת רפיח ביום הראשון לקרבות הוא כ"ו באייר תשכ"ז (5.6.1967) בהיותו איש צוות תותח בגייסות השריון כאשר הזחל"ם שלו נפגע מפגז ומפצצת מרגמה. הובא לקבורה בבית הקברות הצבאי לשעת חירום בבארי ולאחר זמן הועבר למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים. שמו הונצח ברשימה עליו בספר "סיירת השריון", בהוצאת חברים לנשק.
ג'וזף קראו לו החבר'ה. תמיד מחייך, תמיד עם מורל גבוה, יוסף אליהו קראו לו בבית.
עת פרצה הסיירת בראשו של הכוח המשוריין – לא הקדיש מחשבה רבה לסיכונים. הייתה עבודה וצריך היה לבצע אותה וזהו. עד הסוף. עד קץ.
מספר אלי עקביה, על ג'וזף, שביצע בחיוך ונועם גם תפקידים קשים וכפויי טובה (מתוך ספר סיירת שריון):
היו שקראו לו – אלי.
הרב סמל קרא לו לפעמים – יוסי. לא ידע כי שם משפחתו היה יוסף. החברה באוהל קראו לו ג'וזף.
הוא היה הרוח החיה של האוהל, כולו מלא עליזות. מעולם לא סלד מאימונים קשים. "החבר'ה, יוצאים לאימוני כושר" היה אומר בחיוך, כשאחרים שרויים בדיכאון. בריצה – לא היה טוב ממנו באוהל. במסלול המכשולים – היה ה"שד " המחלקתי. באימוני הנבחרת ל"קרב חמש" שם לעצמו מטרה להשיג את המ"מ עמוס. ויום אחד אמנם נכנס לאוהל והכריז בשמחה: "היום השגתי את עמוס במסלול המכשולים".
אף כי באימונים היה חיל מצטיין, קשה היה לו, בתחילה, לכוף ראשו בפני המשמעת הצבאית. בתחילת הטירונות העיר למ"כ קפדן, שנתן פקודה בטון לא נעים, כי הוא יכול להוסיף לפקודה "בבקשה". אך הוא היה מבצע כל אימון בצורה מושלמת ובחיוך על השפתיים בגלל כושרו הטוב, ומשום שראה בכל מאמץ גופני אתגר הראוי להתמודד עימו.
מעל לכל, ידע תמיד לשמור על מצב רוח, תמיד לחייך, גם כשכל האחרים שרויים במצב רע.
בתחילת קורס מ"כים התנדב להיות אחראי על רשימת התורנויות, תפקיד שגורם לכל אדם להסתכסך לפחות עם חצי מן המחלקה. אך גם תפקיד זה ביצע עם חיוך על השפתיים. באותו זמן כבר החלה הכוננות שלפני המלחמה. מספר תפקידי השמירה הוכפל, יותר ויותר אנשים ישנו עם נעלים בלילות וג'וזף היה עובר מחייל לחייל ומשכנע אותו שבאמת כבר הגיע תורו לשמור או להיות תורן מטבח. כשלא היה מוצא פתרון העדיף לשמור בעצמו מאשר לשלוח חייל ממורמר לשמירה.
ובימים עוד יותר מתוחים של הכוננות, כאשר הפלוגה כבר ירדה לשדה, כאשר היה כבר ברור לכולנו שתפרוץ מלחמה, ידע לקבל את הדאגות באותן מצב הרוח הטוב שלו.
המלחמה פרצה וג'וזף נפל. הוא נפל ביום הראשון למלחמה. בצומת רפיח, מקום בו נפלו רבים מחבריו.
על כי נהרג – שמעתי, ושמעו יתר חבריו, בתוך קלחת של אש, דם ומוות. היינו המומים מכדי לתפוס את משמעות הדבר. כעת אי אפשר להביע במלים את הצער על מותו. את הכאב, על כי שוב לא נראה את פניו לעולם.
הוא עשה רושם שקט ואינטליגנטי, כותב ישי גלעדי (מתוך ספר סיירת שריון):
באתי יחד עם אלי הי"ד לפלוגה, ובכל זאת עבר זמן רב עד שהכרתיו היטב. הרושם הראשוני היה שקט ואינטליגנטי. רק אחרי תקופת זמן ממושכת של חיים משותפים, למדתי להכיר ולהעריך אותו. הייתה בו נדיבות רבה. כאשר הגיעה אליו חבילה היה הוא הפחות נהנה ממנה. הוא חילק אותה בין החברים, כשעיקר דאגתו היא – שכל השאר ייהנו.
למרות גילו הצעיר היה בעל השקפת עולם מבוססת והושפע מהספרות הצרפתית בגבשו לעצמו את הדעה שיש ליהנות בהווה כי ההנאות נוצרו עבורנו ולעולם אין לדעת מה ילד יום… הוא האמין בטוב והיה אופטימיסט מטבעו.
עם זאת ידע להסתפק וליהנות ממועט ביותר ובתנאים קשים. חפציו היו ארוזים תמיד בחבילה קטנה שהוא הגדיר אותה כ"קלילה". ותמיד היה לועג לשאר החבר'ה שסחבו חבילות ענק לכל סדרה או ניווט. היה בעל כבוד עצמי. אני זוכר התקלות שלו עם מפקד כאשר אמר, והתכוון לכך בכל הרצינות, שאליו חייבים לפנות בלשון מכובדת. בזה גרם לכך שמפקדו החל לפנות אליו בלשון "בבקשה" ולא בצורה צבאית מחוספסת.
במשך תקופת מה, סבל מפגיעה ברגליו, ובכל זאת המשיך באמוניו כרגיל בחרוק שפתיים. כרוב בעלי הכושר המעולה, עזר תמיד לנחשלים בריצות – אבל כלל היה בידיו, לעזור בשקט, בלי כוונה להתבלט. התברך בכושר גופני נדיר ואהב אתגרים לכושרו. בניווטים קרן מאושר כאשר הגיע לסלע, או מכשול שצריך היה לעברו באמצעות חבלים וסולמות. כאשר התבדח באחד מאמוני הכשר, וקיבל עונש להקיף את מגרש המכשולים, החל בהקפות לא אבה להפסיקו, עד שחזרה הפלוגה למחנה. ורק אז הצטרף אליה. כך נוטל היה את העוקץ מכל תפקיד לא נעים. שכן קיבל כל דבר ברוח טובה, כאתגר ליכולתו.
אלי היה קשור ביותר למשפחתו, תמיד כאשר נשארנו זמן רב בבסיס הצטער רק בגלל אמו, שדאגה לו. לפני כל יציאה הביתה, היה מוציא את רוב כספו, שאותו חסך ממשכורתו הצבאית הדלה, לקנית מתנות לאחיו הצעירים.
בתחילת קורס מ"כים, התגלה אלי כמפקד מעולה, השעורים שהעביר לחבר'ה היו מושלמים, וברי לי שאילו היה הולך לקורס הקצינים – כשאיפתו – היה מצליח, משיג רבות… מזעזע שאדם דינמי, אמביציוזי ונהדר כמוהו, נפל בתחילת דרכו.
ובשורות קצרות, אך ספוגות כאב, מספר עליו שוקי (מתוך ספר סיירת שריון):
כיצד נוכל להאמין, שיוסף אליהו, או ג'וזף, כפי שקראנו לו, איננו שוב איתנו.
האומנם נשארת שם, ג'וזף? והרי לפני הקרב עוד לחצנו ידיים וחייכת את חיוכך הנצחי, הקשוח והשלו, חיוך שאיש לא הצליח להוריד מעל פניך, לא מפקד ולא חבר, בשעות קשות – כקלות. חיוך, שהיה ביטוי חיצוני לסבלנות העמוקה שלך. אותה סבלנות מפורסמת, שסייעה בידך להסתדר עם כולם על הצד הטוב ביותר, ברוח טובה ובשמחה עצומה. סבלנות וכוח רצון, שדחף תמיד להיות ביו הראשונים, במסע, בריצה ובמסלול.
דאגת למשפחה תמיד, כאילו ידעת בסתר לבך את העומד להתרחש ואפילו שכחת להסביר לאמא, שאין מנוס מקורבנות במלחמתנו…
קשה לעכל את העובדה, שלא נוסיף עוד להתגושש באוהל, לא נצחק יחד בזמן מסדר, או נשמח בבלוי ערב גנוב בבאר-שבע.
ג'וזף! כשם שידעת לאן אתה הולך והלכת בהכרה מלאה ובהבנת חשיבות המעשה, כשם שנשארת עד הסוף המר אותו ג'וזף, כך נזכור אותך. כפי שהכרנוך: חייכן, סבלן, בעל הכרה ורצון – נזכור אותך פשוט כג'וזף.
מכתב עליזה יוסף לזאב שורק (שפירא):
מתישהו בתום הקרבות, נשלחנו לדבר עם משפחתו של יוסף אליהו ולחזור. הורו לנו לספר שנפצע ואיננו יודעים באיזה בית חולים הוא נמצא. אסרו לומר להם כי הוא נהרג (איני זוכר עם מי הייתי שם, אם מישהו נזכר… אשמח).
מספר ימים לאחר מכן קיבלתי מכתב מאחותו, עליזה. המשפחה ניסתה להשיג מידע דרך קצין העיר, לא אמרו להם דבר.
נפגשתי עם עליזה ושמואל (אחותו ואחיו) בביתם, לפני הקרנת הסרט "אל המוות היישרנו מבט". מסרתי המכתב. שיחה מרגשת ומפוייסת על אלי/ג'וזף, מה היה עבורינו, החברים באוהל, ג'וזף במחלקה ובפלוגה.
מרגש, לדמוע.
זחל"ם הסיירים שנפגע בצומת רפיח (מתוך ספר סיירת שריון)
עשרה קרבנות – והקרב בעיצומו.
הזחל"ם ניצת ובער בלהבה כתומה בהירה, ובעשן בנזין שחור מתאבך. שאר כלי הרכב חצו את שדה המוקשים ופניהם אל האויב המתגונן נואשות.
