טוראי יהושוע פרימור (פורמן) ז"ל 224442

נולד ב 1934

נפטר ב 13/12/1998

נקבר בבית העלמין ירקון

תיאור המעשה:

• ביום ה – 5 ביוני 1967, שימש יהושע פורמן – פרימור כנהג נ.נ. הוא פינה, בצומת רפיח, פצועים תחת אש יעילה. תוך כדי פעולתו נפצע יהושע בראשו ולמרות זאת המשיך בביצוע משימתו..
• על מעשה זה הוענק לו : עיטור המופת

• ניסן תשל"ג אפריל 1973, דוד אלעזר, רב אלוף, ראש המטה הכללי
  יהושוע פרימור וחיים פניכל קשורים בלחימתם ובמותם

לפניכם סיפורו של אחד המקרים הבודדים – אולי היחיד בתולדות צה"ל – שבו שני אנשים ששהו בקומנדקר אחד במשך כמה שעות שנמשכו כנצח בקרב הראשון והמכריע של מלחמת ששת הימים כולה :קרב צומת רפיח , קיבלו – כל אחד מהם – עיטור על גבורה. אחד מהם נהרג וקיבל את אות העוז רק לאחר מותו.

עיטורי צה"ל הם אותות ועיטורים המוענקים לחיילים וקצינים בצה"ל שהפגינו אומץ וגבורה יוצאי דופן, בדרך כלל בשעת לחימה. רבים בין מקבלי העיטורים נהרגו תוך כדי המעשה שבגינו עוטרו.

"סמל חיים פניכל ז"ל שימש כמש"ק צוות סיור. ביום ה-5 ביוני 1967, נפגע בהסתערות על מוצבי רפיח והועבר ברכב לטיפול רפואי. רכב זה נכנס לשדה מוקשים. סמל חיים פניכל ז"ל, שהיה פצוע ברגלו, התנדב לחלץ את הרכב משדה המוקשים, ירד מהרכב, פינה בעזרת דקר את המוקשים והוציא את הרכב מהשטח הממוקש. בהמשך התנועה נפגע שנית ונהרג. על מעשה זה הוענק לו : עיטור העוז." ניסן תשל"ג, אפריל 1973, דוד אלעזר, רב אלוף, ראש המטה הכללי

(לקוח מהספר "בעוז רוחם: עיטורי הגבורה, העוז, המופת, צל"שי הרמטכ"ל ואותות ההערכה מטעם הרמטכ"ל תש"ח –תשע"ג 1948-2013, בהוצאת צה"ל ומשרד הביטחון, 2014, עמ' 195)

"ביום ה-5 ביוני 1967, שימש יהושע פורמן  פרימור כנהג  נ"נ (נושאת נשק). הוא פינה, בצומת רפיח, פצועים תחת אש יעילה. תוך כדי פעולתו נפצע יהושע בראשו ולמרות זאת המשיך בביצוע משימתו. על מעשה זה הוענק לו עיטור המופת". ניסן תשל"ג, אפריל 1973, דוד אלעזר, רב אלוף, ראש המטה הכללי

(לקוח מהספר "בעוז רוחם: עיטורי הגבורה, העוז, המופת, צל"שי הרמטכ"ל ואותות ההערכה מטעם הרמטכ"ל תש"ח –תשע"ג 1948-2013, בהוצאת צה"ל ומשרד הביטחון, 2014 עמ' 198)

במלחמת ששת הימים החטיבה של יהושוע "ג'וקי" (שהוא דודו של כותב שורות אלה) הייתה חטיבת השריון ששימשה כחיל החלוץ הבלתי מעורער של צה"ל. היא הבקיעה בסיני חמישה מערכי אויב חטיבתיים לאורך חמישים קילומטר בסיני, והגיעה לאל עריש בתוך שמונה שעות בלבד!

הקרב שעליו קיבל יהושוע פרימור את אות המופת של צה"ל נחשב לאחד מהקרבות המכריעים של מלחמת ששת הימים. הוא התחולל ביום הראשון של המלחמה, בחמישי ביוני, בצומת רפיח, והוא המחיש עד כמה מהירות התנועה והלחץ הרצוף שהופעלו על האויב ערערו את ביטחונו, הקשו עליו לנקוט מהלכי תגובה וזרזו את הצלחת החטיבה.

פניכל הצטיין באומץ לבו לאורך הקרב. כאשר הג'יפ שנסע לפני הג'יפ שלו עלה על מוקש והתהפך ואנשיו נפצעו קשה, קפץ פניכל מהג'יפ שלו ורץ אל הג'יפ ההפוך, ורק לאחר שדאג לפינוי הפצועים אל הכביש בנושאת הנשק של ג'וקי, חזר אל הג'יפ שלו. אז נפגע בכדור ברגלו, הפטיר קללה, וסירב לדרישתו התקיפה של ג'וקי שייאסף  מידית אל הפצועים. הוא המשיך ללחום.

בין האנשים שחייהם ניצלו כתוצאה מפעילותו  זאת של פניכל היה שדרן הרדיו הידוע לעתיד גבי גזית שהיה בין לוחמי הסיירת.

אבל בשלב מסוים בדרך מצא גו'קי את עצמו נוהג בשדה מקבצי מוקשים, שהונחו בחיפזון על ידי המצרים. זאת, נוסף על שדה המוקשים "הרגיל", שהיה חלק מן המכשולים במוצב. אז ירד חיים פניכל מהג'יפ שעליו פיקד, כשהוא צועד על ברך אחת וגורר את רגלו הפצועה, ופינה מוקשים בגודל גלגלי רכב כדי לאפשר לקומנדקר לצאת חזרה לכביש הבטוח יחסית.

חיים פניכל  פילס לג'וקי בנושאת הנשק נתיב לאורך מאה מטר, עד הכביש. כעת התייצב  הקומנדקר על ארבעת גלגליו על משטח אספלט.  לאחר מכן עלה פניכל תשוש מהמאמץ הנורא  על נושאת הנשק ושכב על רצפתה בין הפצועים האחרים. גו'קי החל לדהור לתחנה לאיסוף פצועים במסע חתחתים נורא בין הפגזים המתנפצים מכל צד של הקומנדקר.

ג'וקי העלה מחדש את כל האנשים על הקומנדקר – שהפלא ופלא, למרות כל מה שספג עד כה, עדיין היה כשיר לנסיעה. נסיעת האימים נמשכה.כעת כשהיה על הכביש  נפתחה על הקומנדקר אש מרגמות בלתי פוסקת מצד המצרים. ג'וקי המשיך להסיע את הקומנדקר, בזמן כשמסביב נופלים פגזים והוא עלול לעלות בכל רגע על עוד מוקש.

באפריל 1973 קיבל יהושוע פרימור, בטקס בבנייני האומה בירושלים, את אות המופת מידי הרמטכ"ל דוד אלעזר דדו.

לאחר המלחמה שירת יהושוע פרימור במשך שנים בכור הגרעיני בדימונה, ולאחר מכן שירת בשב"כ. הוא השתחרר מהצבא כרב סרן. כל חייו סבל מבעיות שמיעה כתוצאה מפגיעת רסיס הפגז בקרקפתו בלחימה בחמישי ביוני 1967. הוא נפטר בדצמבר 1998 ממחלת הסרטן שקיבל בזמן עבודתו בכור הגרעיני.

בשנת 1987, במלאת עשרים שנה למלחמת ששת הימים, ישבתי עם דודי  גו'קי פרימור בביתו בבאר שבע,  לרגלי התמונה "הלוחם הפצוע", שאותה צייר ידידו, הצייר משה אגמון, וכן הקסדה המבוקעת עצמה ששימשה ביחד עם הכומתה הספגה בדם כהשראה לתמונה , הצצתי ברסיס הפגז שפגע בו ושאותו שימר, ושוחחתי עמו על הפרשה.

הזכרתי לו את המשפט המפורסם מהפזמון  "גבעת התחמושת" של יורם טהר לב (ומהמציאות) שבה נאמר בידי שלום דוד): אני לא יודע למה קיבלתי צל"ש, בסך הכל רציתי להגיע הביתה בשלום". ".

 לאחר שתיקה הניד בראשו ואמר לי: "כשהייתי בלחימה, לא רציתי 'בסך הכול לחזור הביתה בשלום'. אני לפחות לא הסתפקתי בזה. רציתי להמשיך הלאה ולהציל את העולם ואת העם היהודי, או לפחות את הפצועים שהיו תחת פיקוחי – ויהי מה. ואני שמח שהצלחתי בזה, לגבי רובם לפחות, כנגד כל הסיכויים בשעות הארוכות בחיי, שעות שבמהלכן הרגשתי שאני חי חיים שלמים".

הקסדה הנקובה של יהושוע, שבה חדר רסיס הפגז

רסיס הפגז  שפצע קשה את יהושוע למען יזכרו הדורות באים