8 ביוני 2010 : סיירת חטיבה 7 במלחמת ששת הימים
לוחמי הסיירת המיתולוגית של חטיבה 7 במלחמת ששת הימים ובני משפחותיהם, וכן בני המשפחות השכולות של הסיירת מאותה מלחמה ולוחמי הסיירת של חטיבה 7 כיום, בהשתתפות סגן שר הביטחון אלוף (במיל') מתן וילנאי, התכנסו להקרנת הסרט "אל המוות הישרנו מבט…"
הכין וערך אל"ם (במיל) שאול נגר
גבי גזית, השדר הוותיק והידוע, שידר בתקופת מבצע "עופרת יצוקה" ברדיו ללא הפסקה, ובכל רגע ורגע עלו בראשו זיכרונות מהמלחמה ההיא, מלחמת ששת הימים בשלביה הראשונים, שבה היה לוחם ומפקד ג'יפ בסיירת האגדית של חטיבה 7, שהשתתף בקרבות הקשים שבהם השתתפה, באותו אזור שבו התנהל מבצע "עופרת יצוקה" עד שנפצע ופונה.
גבי גזית הוא אחד מרבים מלוחמי הסיירת של אותם הימים שהשתתפו, 42 שנים מאוחר יותר, בסרט המעולה שהפיק סא"ל (במיל) אלי ריקוביץ, אז מפקד צוות בסיירת בדרגת סגן, שמפקדה היה סרן אוֹרי אוֹר, לימים אלוף, וביים וצילם שלמה אבידן.
לסיירת של חטיבה 7 במלחמת ששת הימים היו ג'יפים חמושים במקלעי בראונינג 0.3 ומספר זחל"מים וכן רובים מסוג אף-אן. אמצעי ראיית לילה או מכשירי ניווט משוכללים כמובן שלא היו אז בנמצא. 18 השעות הראשונות של הלחימה, מאז פתיחת המלחמה בקריאה "סדין אדום" , היו קשות מאוד והסיירת איבדה 16 מלוחמיה. היא הובילה את החטיבה, ניווטה את יחידותיה והייתה הראשונה שהגיעה לתעלת סואץ, כעבור ארבעה ימי לחימה . עשרה מלוחמי הסיירת, ביניהם מן הנופלים, זכו לאחר מכן על לחימתם בעיטורי העוז והמופת.
ערב ההקרנה של הסרט בפני לוחמי הסיירת דאז, בנוכחות לוחמי הסיירת כיום, שאליו הוזמנתי, היה מרגש מאוד. הסרט הוא יצירת מופת שאי אפשר להישאר אדיש כלפיה וכלפי האדם שמאחורי כל אחת מהדמויות בסיירת. סיפור הלחימה של הסיירת נפרס לעיני הצופה ועוקב אחר ההתרחשות האמיתית במלחמה, בסיוע קטעי סרטים והקלטות אותנטיות מאותם ימים. הבימוי של שלמה אבידן, שאיננו איש הסיירת, ראוי לכל שבח. בסרט (70 דקות) מושם הדגש על האדם בקרב, על רֵעוּת הלוחמים שהיא תנאי ויסוד לכל הצלחה, על החששות והפחדים ועל ההתגברות על הפחד, על הכניסה אל הלא נודע, על אומץ הלב והתעוזה, ובכך גדולתו( . מלחמת ששת הימים זכורה או מוכרת לרבים במלחמת בזק עם ניצחון צבאי מזהיר , שאכן כזה היה, אך לצידו – כמו בכל מלחמה יש גם חללים, משפחות שכולות, כאב ויגון נורא.
סא"ל (במיל) אלי ריקוביץ הוא הרוח החיה בשימור הקשר עד היום בין כל לוחמי הסיירת דאז ועם בני המשפחות השכולות.
הסרט הוקרן לראשונה לציבור בטלוויזיה ביום הזיכרון האחרון, בערוץ 10. הוא ראוי להקרנה חוזרת לכל הציבור בארץ.
אלי ריקוביץ נושא דברים בפני לוחמי הסיירת ובני המשפחות
לוחמי הסיירת צופים בסרט
לוחמי הסיירת התקבצו כאמור בערב 2 ביוני 2010 בהיכל צה"ל שבבסיס גלילות. לפני הקרנת הסרט התקיים מפגש רעים בהשתתפות לוחמי הסיירת דאז ובני משפחותיהם, עם בני המשפחות השכולות ועם לוחמי הסיירת כיום. המפגש היה מרתק. הלוחמים כמובן התבגרו וכולם בשנות השישים שלהם, יש מי ששערותיו האפירו או הלבינו או נשרו, יש שנושאים כרס כלשהי, אך הרֵעוּת ביניהם היא איתנה וגם מי מביניהם שלא נפגשים לעתים מזומנות הרגיש כאילו זה עתה הסתיימה המלחמה והם מעלים זיכרונות וטופחים זה על שכמו של זה.
נשאו דברים בערב סא"ל (במיל) אלי ריקוביץ, אלוף (במיל) אורי אור מפקד הסיירת, סגן שר הביטחון – אלוף (במיל) מתן וילנאי, שציין כי הנשק הסודי שלנו הם האנשים, צפניה פניכל (אחיו של לוחם הסיירת חיים פניכל ז"ל שנפל באותה מלחמה) בשם המשפחות השכולות. הנחה את הערב השדר משה טימור. לאחר מכן חולקו במעמד הערב עותקי הסרט לבני המשפחות השכולות.
אנשי הסיירת ובני המשפחות מקשיבים לדוברים
דברים שנשא בערב אלי ריקוביץ
43 שנים פחות 60 שעות, כמעט יובל שנים, חצי מאה, שני דורות – מאותו בוקר של "סדין אדום", ושוב אנחנו כאן ביחד. כמעט כולנו, פחות 16 שנפלו אז ועוד 9 שנפלו או שנפטרו מאז, והפעם מלווים ועטופים בבני משפחותינו, עם אורחינו ועם מארחינו. מרגש אותי מאד לראות כמה רבים אנחנו כאן הערב, זה מאמת את תחושתי שיש דברים שעליהם פועל שעון זמן פנימי אחר ושהזמן הקלנדרי לא משחק בהם כל תפקיד.
עברו שלוש שנים מאותן מחשבות ראשוניות שעלו בקרב אחדים מאיתנו, בסביבות קיץ 2007, והנה הסרט שלנו מוצג איתן, נקי והכי אמיתי שידענו, מגשים את מטרתו להיות הנצחה ומורשת "למעננו, למען משפחותינו, למען משפחות חברינו שנפלו אז ואחרי, למען הדורות הבאים ולמען מורשת הקרב של עם ישראל". ככה הגדרנו אז את רצוננו ואני מאד מקווה שהצלחנו להגשימו. נגעו מאד לליבי מאות התגובות החמות שקיבלנו, הן מקרבנו והן מזרים – קרובים או רחוקים – שצפו, זכרו, קישרו והבינו לפתע שאותה מלחמת בזק שזכורה רק כניצחונות קלים ומהירים, וכמקור לאלבומי ניצחון, לא תמיד הייתה כזאת בכל מקום, במיוחד לא אצלנו.
לא ארבה במילים שכן אני מאמין שהסרט נושא את דברי.
כולנו זוכרים את נאומו של גורודיש במסדר הניצחון "אל המוות הישרנו מבט והוא השפיל את עיניו". קראנו לסרט "אל המוות הישרנו מבט…" ולא המשכנו את המשפט. כי אצלנו 16 פעמים הוא לא השפיל את עיניו!!!
אני מבקש סליחה ומחילה. סליחה ומחילה מאלה מאיתנו שציפו וקיוו לראות את עצמם יותר זמן על המסך או לראות עצמם בכלל בסרט והתאכזבו. זה לא נעשה מתוך רצון רע, או חלילה מתוך רצון להמעיט בערכו של זה או אחר מאיתנו, אלא ממגבלות אורכו האפשרי של סרט, ושל בנייה ועריכה לשמירת הרציפות, הקצב והעניין. אם נפגע מי מאיתנו – אני מבקש ממנו בזה סליחה באופן אישי. אני מבקש להודות מאד – מבלי לציין שמות – לאלה שהשתתפו ברקימת הרעיון, לאלה מבינינו שתרמו באופן משמעותי מאד ממיטב כספם, כך שהתאפשר לנו להפיק את הסרט, לאלה ששיתפו בתחושות, ברגשות ובמחשבות, לאלה שהעמידו בשמחה תמונות וסרטים שכה סייעו בידינו, לאוֹרי אור שחיבר אותי עם שלמה אבידן, ובעיקר לשלמה אבידן – הבמאי והצלם היקר והמיוחד שלנו. לפני שנפגשנו ידע שלמה על מלחמת ששת הימים כמו כולם – סיפור קצר ולעניין של ניצחון מוחץ ובעיקר "ירושלים של זהב". לא היה לו שמץ של מושג על קרבות מלחמת ששת הימים בכלל ועל הקרבות בסיני ובגזרתנו בפרט; לא היה לו שמץ של מושג עלינו ועל מי אנחנו, על מחוזות לחימתנו, על אמצעי הלחימה שלנו ועוד ועוד. בזמן קצר מאד נכנס שלמה אבידן ביסודיותו הרבה לעובי הקורה, למד לפרטי פרטים את שעברנו, למד להכיר אישית רבים מאיתנו, ובדבקות מדהימה במטרה לא הניח ולא ויתר עד שהצליח להשיג את מבוקשו בראיונות ובצילומים.
במשך קרוב לשנתיים בדק שלמה, חקר, חיפש ואיתר בארכיונים ובכל מקום אפשרי, סרטים וחומרים על מלחמת ששת הימים ועל הקרבות בסיני, והשכיל בכישרון רב, בהשקעת זמן בלתי מוגבלת, ובשזירה מופלאה – לדלות, למצות ולהביע על המסך ברגישות עצומה ובמקצוענות גבוהה ביותר את שרצינו. שלמה ידידי היקר – תודה רבה לך מכל הלב, בשמי ובשם כולנו.
ולסיום, כל עוד נשמתנו באפנו, כפי שאנו עושים מזה שנים רבות, נמשיך לזכור ולנצור בליבנו את זכרם של כל 16 חברינו האהובים, הנפלאים והמיוחדים, שנפלו באותו יום אכזרי של יוני 1967, ועימם נזכור גם את אלה מבינינו שנפלו או נפטרו לאחר מכן. נאהב אותם תמיד כפי שהכרנו אותם – צעירים, יפים, אמיצים, נחושים ונפלאים.
יהי זכרם ברוך.
תודה רבה.
אלוף (במיל) אורי אור, מפקד הסיירת במלחמת ששת הימים, נושא דבריו
דברים שכתב אלי ריקוביץ לקראת השקת הסרט "אל המוות הישרנו מבט…"
18 שעות של לחימה , 16 הרוגים 10 עיטורים
הסרט אל המוות הישרנו מבט… מגולל את סיפורי הגבורה של מפקדיה ולוחמיה של סיירת השריון של חטיבה 7 במלחמת ששת הימים בסיני, מנקודת מבטם היום, 43 שנים אחרי, על כל שעברו הלוחמים והמפקדים במשך אותם ארבעה ימים קשים בחודש יוני 1967.
באותם ארבעת ימי לחימה קשה ביותר, רצופים במעשי גבורה, איבדה הסיירת במהלך 18 שעות הלחימה הראשונות, 16 מלוחמיה ול-10 מהם הוענקו צל"שים (עיטורים), חלקם לאחר מותם. למרות זאת, הובילה הסיירת את החטיבה בכל מהלכי הקרבות והגיעה, פגועה אך ראשונה, לתעלת סואץ. כדברי אל"ם שמואל גורודיש, מפקד החטיבה, בהתייחסו לגבורת לוחמיה: "אל המוות הישרנו מבט והוא השפיל את עיניו, אחיי גיבורי התהילה"
הסרט מדגיש את תעצומות הנפש, הרעות ונכונות ההקרבה של חבורת אנשים צעירים, שהפכו ביום אחד של אש ומוות, מנערים צעירים למבוגרים והיו אכן "לגיבורי תהילה".
במקביל הסרט "מתכתב" גם עם "מבצע עופרת יצוקה", שבמסגרתו פעלה שוב פלוגת הסיור של חטיבה 7, באותה גזרה ממש שבה התחילה הסיירת דאז את לחימתה.
הסרט משלב בתוכו תיעוד היסטורי נדיר ואותנטי של התקופה כולה, כולל קטעי ארכיון, תמונות והקלטות מקוריות נדירות של ישיבות הכנסת, של מנהיגי ישראל דאז וכן של נשיא מצרים, נאצר ושל "קול הרעם" מקהיר.
עוזר שר הביטחון אלוף (במיל) מתן וילנאי נושא דבריו
עד היום אני רואה את לועו השחור של קנה המקלע המצרי מסתכל עליי
)כתבה בעיתון "במחנה", מיום 28 במאי 2010, לקראת יום השנה למלחמת ששת הימים(
טל זגרבה אתר הגבורה
סא"ל (במיל) אליהו ריקוביץ, אז בדרגת סגן, הוביל במלחמת ששת הימים עם צוות סיור מהסיירת, הכח בפיקודו של סמח"ט החטיבה לאל-עריש תחת אש כבדה ותוך ספיגת קורבנות. הוא קיבל על כך את עיטור המופת.
ביום הזיכרון האחרון לחללי מערכות ישראל, הוקרן בערוץ 10 הסרט התיעודי "אל המוות הישרנו מבט" .באמצעות ראיונות וקטעי כרוניקה, מציג הסרט במשך 70 דקות, את סיפורי הקרבות של לוחמי סיירת חטיבה 7 במלחמת ששת הימים, מנקודת מבטם 42 שנה אחרי המלחמה ההיא.
שם הסרט נגזר מנאומו המפורסם של מח"ט 7 דאז שמואל גונן (גורודיש) בתום הקרבות "אחיי גיבורי התהילה" – בשינוי משמעותי. סא"ל (במיל) אליהו ריקוביץ, שיצר את הסרט יחד עם הבמאי שלמה אבידן, מסביר כי לא מדובר בעניין מקרי "גורודיש אמנם אמר: 'אל המוות הישרנו מבט והוא השפיל את עיניו' אבל אני קראתי לסרט רק "אל המוות הישרנו מבט" הסיבה לכך היא שיותר מדי פעמים המוות לא השפיל את עיניו – הוא פשוט אסף את החבר'ה שלנו".
16 חבר'ה אסף לחיקו המוות מסיירת חטיבה 7, שהייתה לכוח הישראלי הראשון שהגיע לתעלת סואץ במלחמת ששת הימים. עשרה עיטורים הוענקו ללוחמיה בעקבות המלחמה ההיא – ואחד מהם על חזהו של ריקוביץ, אז מפקד צוות סיור בדרגת סגן. במסגרת תפקידו, קיבל הקצין הצעיר ב-5 ביוני 1967 פקודה ליצור מגע עם מתחם הג'יראדי, ואם אפשר, גם עם אל-עריש. תחת אש כבדה חצה ריקוביץ את מוצבי הג'יראדי כשהוא נוסע בג'יפ הראשון. הוא המשיך במילוי המשימה ויצר מגע עם אל-עריש, אף על פי שהיו נפגעים בקרב אנשיו. תחת אש ארגן ריקוביץ את פינוי הפצועים ונשאר בשטח עד להתחברות עם החטיבה. על כל אלו הוענק לו עיטור המופת.
אוֹרי אור ואלי ריקוביץ מעניקים עותק הסרט לאם השכולה דבורה פולק
לקצוץ את החול
השנה היא 1967, וסיירת חטיבה 7 בנויה לשתי אפשרויות. בימי שלום, כך נקבע, היא תהיה מורכבת משלוש מחלקות – שתי מחלקות הכשרה ומחלקה מבצעית. בשעת מלחמה היא תתחלק לשלושה צוותי סיור, כשכל צוות יכלול ארבעה ג'יפים, זחל"ם פיקוד, זחל"ם מרגמה, זחל"ם לוחמים, קומנדקר של החוליה הטכנית ושני טנקים לתגבור.
בבוקר 5 ביוני, עם פרוץ מלחמת ששת הימים, החלו צוותי הסיירת להתקדם "צוות אחד היה בפיקודו של הסמ"פ יוסי אלגמיס, צוות שני בפיקודו של עמוס איילון ואני הייתי מפקד הצוות השלישי", מספר ריקוביץ. "המשימה שלנו הייתה להוביל את חטיבה 7, ולאתר את האויב כל אחד בגזרת הלחימה שלו. היינו חלק מאוגדה 84 בפיקודו של ישראל טל, שנדרשה לפעול בצפון סיני וברצועת עזה, והוטל עליה לבצע הבקעה ולהשמיד את הצבא המצרי בקדמת סיני.
"המצרים היו פרוסים עם שבע דיוויזיות, מהן שתיים משוריינות, וקרוב ל-100 אלף חיילים. המשימה של חטיבה 7 הייתה לפרוץ לגזרת חאן-יונס, לעקוף את רפיח מדרום ולכבוש את החלק הצפוני של מתחם צומת רפיח. משם, הצטווינו להמשיך מערבה בפריצה חזקה, לכבוש את מפקדת הדיוויזיה המצרית בשיח'-זואיד, להבקיע את מתחם הג'יראדי שהיה מהמתחמים המבוצרים ביותר של המצרים – ומשם להגיע לאל-עריש.
"כל אחד מהצוותים קיבל את המשימות שלו: הצוות של יוסי אלגמיס הוביל את גדוד הטנקים 79 של החטיבה ונע לכיוון קרב יום בחאן-יונס. מפקד הסיירת, אוֹרי אור, נע עם הצוותים של עמוס ושלי, ובזמן שגדוד 79 התחיל להילחם, אנחנו היינו צריכים לפנות לכיוון דרום ולעקוף את רפיח. הצוות של יוסי נכנס לקרבות ב-8:00 בבוקר, ותוך כדי הקרב בעבסן אל-כביר יוסי נפגע מכדור בראש ונהרג. אנחנו, שני הצוותים האחרים, בפיקודו של אורי אור – המ"פ, המשכנו במסלול שלנו – איגוף רפיח מכיוון דרום. הגענו למקום שנקרא 'מחנות האו"ם' של רפיח, וקיבלנו פקודה להתחיל להוביל את החטיבה לכיוון צומת רפיח, ומשם להמשיך מערבה.
"התפצלנו: אוֹרי אור התחיל לנסוע עם הצוות של עמוס על ציר הכביש לכיוון צומת רפיח, בעוד שאני קיבלתי פקודה להוביל בשטח את הסמח"ט, ברוך הראל (פינקו), יחד עם גדוד טנקים, 82 ולתקוף את צומת רפיח במקביל לכוח של אוֹרי. התחלנו לנסוע, ובסערת התנועה, גדוד 82 נסע לכיוון אחר. נותרנו שני צוותים: הצוות של אוֹרי ועמוס שרץ לאורך ציר הכביש לעבר הצומת, והצוות שלי שנע בשטח לכיוון הצומת.
"לפתע, הכוח של אוֹרי התחיל לחטוף אש כבדה מאוד מכל הכיוונים. האויב היה מוסווה בתוך השיחים. כבר בפתיחה, חטף אחד הזחל"מים שלנו פגז ופצצת מרגמה, וכולם פרט לנהג נהרגו. הכוח הבין שזה או לפעול או לברוח. אז נתן אוֹרי פקודה להסתער, הם קפצו מהג'יפים והתחילו להיכנס לתוך התעלות. מ"מ הג'יפים, יעקב ירקוני, קפץ מהג'יפ התחיל לרוץ לאורך תעלה, ומצרי שהתחבא בתוכה פצע אותו קשה ביותר. עמוס רץ אליו כדי לסייע לו, בחילוץ – ועל זה הוענק לו עיטור המופת – והנהג של ירקוני, משה ישבי, חילץ את ירקוני ואסף בדרך עוד שני פצועים נוספים – ועל כך הוענק גם לו עיטור המופת.
"מפקד ג'יפ אחר, חיים פניכל, נפצע מכדור ברגל וזחל עם דקר לפני הג'יפ של גבי גזית, שהיה אז מפקד ג'יפ בסיירת, כדי לחלץ אותו מאזור המוקשים. הוא ביצע את המשימה בהצלחה וחזר בזחילה לקומנדקר הפינוי. אבל כמה מטרים אחרי זה, נפל פגז על הנ"נ וחיים נהרג. על פעילותו הוא קיבל את עיטור העוז. גם הג'יפ של גבי גזית עלה על מוקש, וגבי חטף את המקלע בפרצוף, ששבר לו את הפנים ואת השיניים. לאחר קרב קשה, הם סיימו לכבוש את החלק ההוא של המוצב.
"אני נכנסתי לשטח במקביל אליהם. אמרתי לג'יפים לא לנסוע אחריי בגלל החולות העמוקים, אלא לחזור לציר הכביש – והם יצאו מהשטח. נשארנו שלושה זחל"מים ושני טנקים בהתקפה, כשלפתע הבחנתי שיורים עלינו מתוך השיחים. התקדמנו, ואז ראיתי חיילים מצרים עומדים מולי. אכלנו את הפיתיון – נכנסנו לשדה מוקשים. הזחל"ם שלי עלה מיד על מוקש ועפנו כולנו. למרבה המזל אף אחד לא נפגע פיזית. חיפשתי כלי רכב שאוכל להמשיך לפקד ממנו על הכוח, קראתי לאחד הטנקים שסופחו לצוות שלי, ועליתי על טנק בפעם הראשונה בחיי.
"חמש דקות אחרי זה, חלף לידי צרור מקלע שקצץ את האנטנה וכבר לא יכולתי להשתמש בקשר, אז קפצתי מהטנק ועליתי על הזחל"ם האחרון בצוות. לאט לאט ותחת אש איומה, התקרבנו לאזור הצומת. כשהגענו לשם, קפצתי מהזחל"ם, הוצאתי סכין קומנדו והתחלתי לנעוץ בחול כדי לפלס דרך ולוודא שאין מוקשים. לא באמת היה לי סיכוי מול המוקשים, ולכן זה היה יותר כדי שהחבר'ה ירגישו בנוח. הסתערנו קדימה ברגל, ובתום לחימה קשה הבקענו את המערך המצרי והתחברנו למה שנשאר מהצוותים של אורי ועמוס".
אורי אור, אלי ריקוביץ ושלמה אבידן מעניקים עותק הסרט לבת שבע הופרט, ששכלה שני בנים ושני אחים
אש לא הגיונית
בסביבות 10:30 בבוקר הגיע סוף סוף גדוד 82 – כן, זה שהלך לאיבוד – לצומת רפיח. במקביל, הוחלט לארגן מחדש את שלושת הצוותים במסגרת של שני צוותים בלבד. "נסענו קדימה עד שהגענו למקום שנקרא שיח'-זואיד, שבו ישבה דיוויזיה מצרית. עצרנו שם, ובסביבות 11:00 בבוקר התחלנו לראות חיילים מצרים בורחים יחפים. הם פשוט הורידו את הנעליים ורצו בחולות מרוב פחד", מספר ריקוביץ. "אורי, עם הצוות של עמוס, קיבל הוראה להוביל את גדוד 79 חזרה לאזור הצומת כדי לסייע לצנחנים, ואני עם הצוות שלי קיבלנו הוראה להוביל את גדוד 82 לכיוון מערב, לעבר הג'יראדי ואל – עריש.
"המשכתי קדימה עם עוד ג'יפ אחד, וליתרת הכוח הוריתי להצטרף בסוף גדוד הטנקים. התחלתי להתקרב למתחם מצרי מבוצר ביותר שנקרא הג'ירדי. היה שם כביש שהתפתל למטה. אחרי שעברנו את אחת הדיונות, התגלתה מולנו דיונה ענקית, חפורה כולה בתעלות מתוגברות עם טנקים – והכול היה ממוקש. המשכנו להתקדם, כאשר בצדי הדרך בערו שלדים של כלי רכב, מצריים שנפגעו ע"י מטוסי חיל האויר, שהלהבות שבקעו מהם כמעט שרפו אותנו.
"רצנו עם שני הג'יפים קדימה. תוך כדי נסיעה באחד העיקולים, ראיתי בסמוך לעצי דקל גומה ובתוכה שלושה חיילים מצרים. הם שכבו שם עם מקלע, ומשלושה מטרים כיוונו ישירות לראש שלי. תפסתי מיד את המקלע שהיה על הג'יפ שלי, סובבתי אותו לכיוונם, לחצתי על ההדק – ותקלה.. אין ירי. ברגע הזה אני כבר רואה את הקנה המצרי השחור – עד היום אני רואה את לע הקנה המצרי השחור – מסתכל עליי. החייל המצרי כיוון, לחץ על ההדק – וגם לו הייתה תקלה. מיד עשיתי סימן לג'יפ השני שלי: 'דפוק אותו', והוא באמת הגיח מאחוריי וגמר את המצרים. מאז אני מאמין בגורל.
"המשכנו לנסוע בין הדיונות של המתחם, והגדוד הצטרף אלינו בהדרגה. האש שם הייתה לא הגיונית. הנהג שלי חטף כדור 0.5 בבטן ואי אפשר היה לעצור את הנסיעה, אחרת כולנו היינו נהרגים. העברתי את היד שלי מאחורי הגב שלו, וסתמתי לו את חור הכניסה עם האגרוף שלי. והוא בשארית כוחותיו, לחץ על הגז ואיכשהו הצלחנו לצאת מהשטח הזה. הגענו לכניסה לאל-עריש, ושם היינו רק שני ג'יפים עם מספר טנקים של הגדוד ועם המג"ד והסמח"ט.
"התברר שבמהלך התנועה שלנו, המצרים הגבירו את האש בצורה רצינית וסגרו את המעבר מאחורינו. כלומר, החלק האחורי של גדוד הטנקים וחלק מצוות הסיור שלי שנסע בסוף הגדוד, נתקעו בכניסה למתחם ולא הצליחו לעבור. רק ב-2:00 בלילה, אחרי יום קרבות קשה ביותר, פגשתי מחדש את יתרת הצוות שלי, שיחד עם הצוות של אורי ועמוס וגדודי השריון החטיבתיים פרצו שוב את הדרך.
"בסוף אותו יום, מכסה המנוע שלי היה מחורר כולו. הדפנות של הג'יפ היו מנוקבות כולן בחורי קליעים, כמו חברבורות של נמר. למרות זאת, אני אפילו לא נשרטתי. מדהים. באותו לילה התארגנו מחדש באל-עריש, וכבר למחרת בבוקר המשכנו מערבה בכל הכוח.
ביומה הרביעי של המלחמה כבר הגענו לטבול במימיה של תעלת סואץ".
במאי הסרט שלמה אבידן
אנו כיתת סיירים
מילים ולחן סרג' גינזבורג
אנו כיתת סיירים
הולכים בואדיות ובהרים,
שמש מלמעלה בוערת, יורד הערב,
הרוח נח בין השיחים
ורק אנחנו עוד הולכים…
אנו היטב מכירים
את דרך הנחש עלי צורים,
דרך ציפור בשמים,
בורות המים,
האבנים והעצים
הכוכבים הנוצצים.
סיירים, סיירים, הלאה, סיירים!
סיירים, סיירים, הלאה, סיירים!
דרך מפרכת –
אל תפסיק ללכת!
סיירים, סיירים, הלאה, סיירים!
סיירים, סיירים, הלאה, סיירים!
הסיירים, הסיירים, הסיירים …
אנו כיתת סיירים
את המפות על פה אנו זוכרים,
אנו הופכים סנטימטרים
לקילומטרים
של מישורים ושל כפים
ושל פלגי זיעה שוטפים…
כך חגורי תרמילים
אנחנו את הארץ מגלים,
אנו חותמים ברגלינו
את גבולותינו
ולפעמים בתוך הסתר
עושות רגלינו גם יותר…
סיירים, סיירים…
אנו כיתת סיירים
צרובי רוחות ושמש מדברים,
אנו קלי הרגלים,
תמיד עיניים,
קרני מישוש ואצבעות
ליחידות אשר יוצאות…
ליל סכינים טרם קרב
רואה תמיד אותנו לפניו,
גם עת הקרב כבר גווע
וגדוד יגע
ינוח בצידי דרכים –
גם אז אנחנו עוד הולכים…
סיירים, סיירים…