עמוס אילון ז"ל

לזכרם ולכבודנו
האתר הוקם על ידי צוות מחיילי הפלוגה, במטרה לזכור ולהזכיר לנו ולדורות הבאים

נולד כפר גלעדי 24/07/1945

נפטר ב 31/12/2020

 

אורי אור ,מפקד וחבר.

עמוס איננו!!!

חודשים ארוכים נאבק ,מדי פעם נראה פתח צר של תקווה ,ושוב שקיעה ,לבסוף
הוכרע ונפל .אנו שמונה קצינים שהובילו והנהיגו את הסיירת שלנו ,מגבולות שבנגב עד
ושאול קניגסבוך תעלת סואץ במלחמת ששת הימים :יוסי אלגמיס ,יעקב ירקוני ,שלמה
גרואג נהרגו ביום הראשון ,בועז נפצע ביום השני.
ואני כמפקד הפלוגה .הובלנו את הסיירת והחטיבה ריקוביץ נשארנו שלושה :עמוס ,אלי
עד להפסקת האש .חשבתי וקיוויתי שנמשיך יחד עוד הרבה זמן.
משפחה יקרה וחברי לסיירת ,מן הדין והסדר המקובל ,שעמוס היה צריך להספיד
אותי .אני יודע שההפסד כולו שלי ,משום שעמוס היה עושה זאת ללא ספק טוב ממני.
מכיר הרבה איני עמוס לא דיבר הרבה ,אך כאשר כתב ,דבריו הדהדו מקצה לקצה.
אנשים שידעו כך לבטא :רגש ,נשמה ,וכזו הגות .מעט מאוד מפקדים ,יש להם יכולת
אינטלקטואלית ,כזו מנהיגות שקטה ,סוחפת ,הבנויה על יושר ,הגינות ודוגמא אישית.
מאנשיו :קריאת והבנת המפה ,ניווט ,חיילות וכושר גופני דרש אותה מעצמו. שדרשכל
משפחה יקרה וחברי לסיירת ,יהיה לכם קשה להעריך ,כמה חשוב היה לי כמפקד
פלוגה שסגן עמוס איילון היה איתי .הוא היה מרכיב כה אמיתי בסיירת.
עשיתי כל מאמץ והצלחתי לשמור עליו ממפקדים בכירים ממני שלא תמיד הבינו את
רוחו ,אישיותו ,ומנהיגותו ויכולותיו כולם.

אני יודע שעמוס היה מרגיש לא נוח אם היה שומע את דברי .היה מתכנס בתוך עצמו,
אולי אפילו במורת רוח.
בסוף המלחמה כשכולם צהלו ושמחו ,עמוס היה בין נותני הטון בפלוגה ,שזו לא עת
לשמוח ,כי אם לזכור את חברינו שנפלו ולעשות חשבון נפש.
הוא הביע זאת נהדר בהספד שכתב לזכרו של ירקוני מ\מ הג יפ'יפים ש
משפחה יקרה וחברי:
אם יש נחמה כלשהי ,היא מצוייה בהערכה ובאהבה שעמוס זכה להן בסיירת ובכל
מקום שהיה נוכח בו.
רוח זו תלווה אותנו כל עוד נשמה באפינו.

עמוס חבר יקר ואהוב

תני - 30 למותו

אנחנו ניצבים פה היום, שלושים יום לאחר לכתך.

שלושים יום קשים למשפחתך האוהבת, המתייסרת בהשלמה ובגעגועים עזים,

בתחושת החמצה של כל מה שעוד היה אפשר להספיק,

ובעיקר בתחושת האובדן של בעל ,אב, וסבא  כל כך מעורב כל כך נחוץ וכל

אהוב.

אנחנו מוקירי זיכרו וחבריו לנשק, חשים בעיקר געגועים לחבר, לאדם מיוחד

שהשאיר בכולנו חלל, וזיכרון של איש מיוחד מאוד.

עמוס היה לרובנו מגדלור של מופת, דוגמא אישית וחוכמה.

סוג של עץ רחב צמרת ועמוק שורשים שגם בעוד שנים רבות נוכל לראות את

עקבות טבעותיו על אופי האנשים איתם עבד ועלהם פיקד.

עמוס – דמותך הפנימית והחיצונית תלווה אותנו לעוד שנים רבות

תודה לך

תני

עמוס מפקדי הנערץ

תני - דברים לזכרו בהלוויה

כך אתה צרוב בתודעתי מפגישתנו הראשונה עם התגייסותי לסיירת ועד היום.

מפקד המחלקה שלי – קצין גבוה ,יפה ,עיניי פלדה תכולות .

מודל של קצין סיור.

הלכנו אחריך במסעות ארוכים וניווטים מייגעים  – אתה עם פסיעותך הארוכות

וההילוך הגמלי -, רואים את גביך ומנסים להדביק אותך עם רגלנו הקצרות.

כולנו תולים בך את מבטנו, מנסים לחקות את הליכתך את תנועות היד

האופיינית לך.

לא היית מפקד סוחף , היית המפקד השקט, הקשוח הצנוע עם החיוך הביישני

וכולנו הבנו שעליך יש להסתכל –   וכך לעשות .

לכולנו היית המודל הדוגמא – מפקד עם השפעה עצומה על חייליו.

עברנו כולנו יחד את הקרבות הקשים של הסיירת במלחמת ששת הימים

ואח"כ גם את תחילתה של מלחמת ההתשה.

המפגש הבא שלנו היה שמונית לסמג"ד גדוד המודיעין עליו פיקדתי.

לפני מלחמת לבנון הראשונה עבדנו קשה מאוד להכין את הגדוד למלחמה

ואח"כ גם את המלחמה .

גם שם הבאתה את כל יכולותך הגבוהות לידיי ביטוי – היית סמג"ד ומנהל

מבצעי מושלם  – כולנו סמכנו עליך הכל היה במקום ובזמן , הכל תפור ומהודק.

ניהלת את מפקדת הגדוד עם סמכות מקצועית לאורך כל המלחמה.

היה טבעי לגמרי שנעבור שנינו יחד לפיקוד דרום.

 לנהל את איסוף המודיעין הפיקודי – גם שם הבאת את יכולותך הגבוהות לידי

ביטוי בתרגילים ובמבצעים  בקור רוח ובשקט נפשי – שם גם זכית לכינוי "מכייל

הסרגלים" –  בזכות יושרך הבלתי מתפשר

למרות שהתחלפנו בתפקידים – תמיד היית צרוב אצלי  "כמפקדי הנערץ"

והמוערך מאוד  – אותו מפקד שאחריו הלכתי לפני 54 שנה בסיירת.

וכמובן לזכור את השנים האחרונות במפגשים המשפחתיים היפים עם גבי

ומיכל.

גם בעיסוקיך האזרחיים היית תמיד יוזם דוחף וזכית להערכה רבה בזכות

יכולותך  הגבוהות ואישיותך המיוחדת.

תמיד היית לוחם אמיתי – אבל אין לי ספק שאת הקרב הקשה הכואב וההירואי

בחייך, ניהלת בחודשים האחרונים  כאשר משפחתך האוהבת סובבת ומלווה

אותך

גבי האהובה, המנוע האמיתי אחרי עמוס – עברת בחודשים האחרונים זמנים

קשים מאוד  , יחד עם יעל אמיר ותמר ומשפחותהם,

 תמכתם ככל יכולתכם בעמוס –  עד כלות  

נפרד ממך בצער רב ובכאב גדול  

– גם בשם כל חברי לוחמי סיירת 7 במלחמת ששת הימים 

– ולוחמי גדוד המודיעין של אוגדה 252 במלחמת לבנון הראשונה

עמוס – אני אתגעגע לכל רגע שחוויתי איתך

 

תני

אלי ריקוביץ, חבר לפלוגה.


עמוס איננו. שתי המילים הנוראיות האלה פשוט לא מתחברות לי ביחד והלב נשבר.
עמוס – יפה התואר, סמל החיות והחיוניות – ליבי נחמץ ממאן להאמין שאני נאלץ
לדבר עליו עכשיו בלשון עבר. פשוט בלתי נתפש.
הכרנו כשהגענו לפלוגת הסיור במחנה נתן – אי שם באוגוסט 1964 – לפני למעלה מ
56 שנה. רוב שנות חיינו. –
עמוס – בן קיבוץ חפציבה, הגיע לפלוגה, בולט עם עיני הפלדה שלו, רציני, שקט מאוד
ולא מדבר הרבה, אולי נבוך משהו .
אפשר היה לזהותו תמיד, כבר ממרחק עם צעדי הגמל שלו, שבמהרה הסתבר שהיו
בנויות לגמיעת מרחקים אין קץ. חובש את כובע העבודה האמריקאי שלו, ברישול
כלשהו, כאשר מתחת לכובע – מבט חד וחודר בעינים.
מהר מאוד התחיל עמוס להתבלט בכושרו הגופני המעולה, בחריפות מוחו, בחסכנות
במילים, אבל כל מילה בסלע. תמיד מילים כדורבנות. תמיד מצטיין.
לא אשכח לעולם את אחד הניווטים הראשונים שלנו בקורס סיור. ניווט יום , אם אינני
טועה, ממחנה נתן לים המלח.
היינו חוליה שכללה את עמוס, אלכס גראב, שמחה קליין, אלי יוסיפוביץ ואותי. יצאנו
מוקדם בבוקר ופתחנו בקצב מסחרר, כשהרבה פעמים, עמוס קובע את הקצב, עם
צעדי הגמל הארוכים שלו.
הדרך טסה לנו, עוקפים את תל עירא וממשיכים לדהור מזרחה. עוברים את אזור ערד
ומתחילים לרדת לכיוון ים המלח. אי שם בתחילת הירידות, בכביש המוביל מערד לים
המלח, אנחנו רואים לפתע מיכלית דלק ענקית דוהרת באופן בלתי ברור בירידה –
כנראה איבדה את הבלמים – ומתהפכת לתעלה ניקוז שלאורך הכביש .
עמוס התעשת ראשון ורץ לעבר המיכלית, מתוך רצון לראות מה קרה לנהג ואנחנו
בעקבותיו. לצערנו, ראינו שהקבינה נמעכה לגמרי והנהג בתוכה, כנראה נהרג. לנו לא
נותר לעשות דבר ועמוס, שנשא על גבו החסון את מכשיר הקשר, הודיע על כך
למפקדים ואנחנו המשכנו בניווטנו המואץ.
5
הגענו לים המלח כבר בשעת הצהריים, הרבה לפני כולם, כתוצאה מניווטו המעולה של
עמוס, שם פגשנו את המ"כ שלנו – מיכאל בן ארי ז"ל, וחיכינו לכל החוליות האחרות,
בניחותא, בבית הקפה שם .
התמונות מאז מתעדות הכל.
סיימנו את קורס הסיור ואת קורס המ"כים, כאשר עמוס – ביחד עם יעקב נבות –
מסיימים כחניכים מצטיינים והמשכנו לקורס קצינים בסירקין. זו הייתה הפעם
הראשונה שהשתתפנו בקורס קציני חי"ר, עם החברה מהצנחנים, מגולני, ומנח"ל.
אחרי קורס מפרך של חצי שנה, סיימנו את קורס הקצינים. גם כאן, כמובן, עמוס סיים
כחניך מצטיין מחלקתי, וחזר לפלוגה כמ"מ של אחת משלוש המחלקות – שתי
מחלקות הדרכה ומחלקה מבצעית.
לקראת מלחמת ששת הימים, התארגנה הפלוגה, תחת פיקודו של אורי אור, בשלושה
צוותי סיור. צוות אחד בפיקודו של עמוס, צוות שני בפיקודו של יוסי אלגמיס – הסמ"פ,
וצוות שלישי בפיקודי.
הקרבות הקשים של היום הראשון של המלחמה חרטו עלינו לתמיד את רישומם. עמוס
שראה את חברו ומ"מ הג'יפים שלו – יעקב ירקוני נפגע, במהלך ההסתערות על מוצבי
צומת רפיח, זינק מזחל"מ הפיקוד שלו כדי לחלצו אך לשווא – ירקוני נפטר זמן קצר
לאחר מכן בזרועותיו של עמוס שנשא על ליבו את נפילתו של יעקב ירקוני ז"ל, כל
החיים. על פעולתו זו זכה עמוס בעיטור המופת.
בסוף אותו הלילה, בשתיים לפנות בוקר, בכניסה לאל עריש, בתום קרבות מרים
ועקובים מדם, ישבתי על ג'יפ הסיור שלי, בחשכה, תוך שאני ממתין לאורי אור ולעמוס,
עם יתר הפלוגה. עד היום חרוטה לנגד עיני דמותו של עמוס, מזנק עלי בחשיכה,
בחיבוק מאוד לא אופייני, משמחה, שהוא רואה אותי חי אחרי שחשב שנהרגתי.
בסיום המלחמה התמנינו לפקד על הפלוגה – אני כמ"פ ועמוס כסמ"פ ובהמשך, עם
יציאתי לקורס מ"פים החליף אותי עמוס בפיקוד על הפלוגה.
בזמנו, בביקוריי בחפציבה, בביתם הצנוע, הייתה לי ההזדמנות להכיר את משפחתו
של עמוס ודמויותיהם של הוריו עומדות לנגד עיני. אביו – עם הבעת פניו הרכה
והנעימה ואימו – עם שפעת שערה השחור על ראשה – אם זכרוני אינו בוגד בי –
הייתה מסודרת במקלעת עבותה – אירחו אותי במאור פנים.
במלחמת יום הכיפורים, במהלך הקרבות, נפגשנו, למספר דקות, בקרבת התעלה,
שמחתי מאוד לראות שעמוס בסדר.
6
דרכינו המשיכו להצטלב גם במלחמת לבנון הראשונה, כאשר גדוד המודיעין בפיקודי
החליף את גדוד המודיעין בו היה עמוס סגנו של תני גבע, בגזרה המזרחית.
במפגש ב – 5 ביוני 97 , שקיימנו לציון 30 שנה למלחמת ששת הימים, הקריא עמוס
את הדברים שכתב, לכבוד האירוע, להם קרא "שלושים לשבע" )הנמצאים בספר
הפלוגה ובאתר הפלוגה( .
עד היום צרוב בזכרוני קולו של עמוס, מקריא בשקט, באיטיות, בהדגשה ועם המון
עוצמה, את המילים הנפלאות שכתב. מילים חזקות, שיוצאות מהלב ונוגעות ללב.
מילים של עמוס – כפי שרק הוא ידע לבטא.
והקשר נשמר הלאה כל השנים.
אהבתי והערכתי מאד מאד את עמוס.
גבי, יעל, אמיר ותמר היקרים וכל בני המשפחה – איבדתם בעל ואבא יקר מאוד ואנחנו
– איבדנו חבר יקר לנשק ולחיים – אמשיך לנצור את זכרו של עמוס לכל המשך חיי.
ומי ייתן ולא תדעו עוד צער ודאגה.

עמי אתגר, חבר לפלוגה.


עמוס ז"ל החמצה של כולנו.
לפני הרבה שנים כשנכנסתי לקאנטרי ג' ברמת אביב, ראיתי דמות שצועדת על הליכון
והיתה לי הרגשת דה ז'ה וו.
דז'ה וו, כי לדמות שצעדה על ההליכון היתה הליכה דומה להליכת הגמל המפורסמת
של עמוס בניווט ובמסעות אימונים.
התקרבתי.
זה היה עמוס: אגדת החניך המצטיין בקורס מפקדי הסיור שלנו.
עמוס עם החיוך הביישני, יפה המראה והתואר, מרוכז בפעילות על ההליכון .
באותו יום כשחזרתי הביתה אחרי האימון טליה רעייתי אומרת לי: "נראה שהתאמנת
היום בקאנטרי במשנה מרץ" ועניתי לה : " טלינקה, מה את יודעת, רצתי על הליכון
במהירות של עמוס, החניך המצטיין בקורס מפקדי סיור."
כן, בקאנטרי ג' פגשתי את עמוס עשרות פעמים, בדרך כלל כשעמוס לקראת סיום ואני
רק נכנס, והשיחות הן שיחות חטף, שיחות התעדכנות מהן יכולתי להבין שעמוס מנהל
אורח חיים משימתי, מנהל חברות בתחום המחשבים, רלבנטי לניהול גם אחרי גיל 70
עובדה המעידה על מנהיגות, יזמות, כושר ניהול והצלחה כלכלית .
גם במפגשים אלו שבאופיים היו חסרי אינטימיות, קרבה ופתיחות, יכולתי להרגיש
שעמוס נמצא גם בחייו האישיים, בנוסף למסגרות עבודה וקריירה, בהרמוניה
משפחתית, שביעות רצון וסיפוק.
במפגש האחרון שלנו, אחד ממפגשי החטף, עמוס אמר לי שהוא עוקב אחרי הפעילות
המתקיימת בקבוצת פלס"ר 7, מחזור 64 , ואז לשמחתי הוא הוסיף שהוא קרוב לסיום
עבודה במשרה מלאה, והודות לכך הוא מתכוון להיות מעורב ולהשתתף בפעילות
הקבוצתית שלנו .
שמחתי כי בכל צוהר נפתח למפגש עם עמוס התגלו והשתקפו רגישויות, עומק
מחשבה, תבונה וכישרון. שמחתי כי רציתי להכיר את עמוס והייתה הרגשה שאפשר
להתמלא מעמוס .
היה לי חבר קרוב, אמנון ז"ל שממנו למדתי ביטוי בהתייחסות לאנשים, בימים
הירושלמים שלי שהיינו יושבים בקפה טעמון. לעיתים שמישהו היה נכנס ופונה אל
שולחננו, אמנון היה אומר :" לו יש מה להביא לשולחן ."
9
עם הבשורה הקשה וההלם שעמוס הלך לעולמו בטרם עת הרגשתי וחשבתי: החמצנו
את עמוס. לעמוס היה מה להביא לשולחן קבוצת הפלס"ר 7 שלנו.
בעת מפגש המשפחה והחברים ליד הקבר, התרגשתי ושמחתי להקשיב לבתו יעל
שדיברה בשם כל המשפחה. שמחתי והתרגשתי שהם, בני משפחה במארג ובהוויה
המשפחתית הם לא החמיצו את עמוס, ועמוס לא החמיץ אותם.
וכך, לצד השמחה על החיים המלאים של עמוס עם משפחתו נותרתי עם צער עמוק על
שהחמצנו כולנו, המשפחה והחברים, את עמוס לעוד שנים רבות .
עמוס, תחסר לנו מאוד.
עמי אתגר
פלס"ר 7, מחזור 6

מוטי ארד, חבר לפלוגה.


ליד קברו של עמוס איילון ז"ל.
אני לא יודע הרבה על עמוס המאוחר, זה שכבר מזמן אינו חלק ממשי מחיי, ובכל זאת
אני כאן, למרות הקורונה. האמת היא שגם אז, בנעורי, כשנפגשנו במחנה נתן, הוא לא
היה ממש איתי. אני מעז לומר, שזו גם החוויה של אחרים בפלוגה; משהו בעמוס הנער
היה תמיד לא מפוענח, מסתורי, ובעקבות הצטיינותו בכל שלב בפעילותו הצבאית,
המסתורין הזה הפך לפלא, בעיני לפחות, והיחס אליו גבל בהערצה. בשנים האחרונות,
כשהחבורה שלנו נקשרה מחדש, היה עמוס שוב נוכח נפקד. הוא לא ניתק מגע, ואם
לשפוט מכתיבתו, הוא אפילו חש אחריות והתעניינות כלפי מה שקורה לחבריו, אבל
בחר שלא להתבלט, ורק לעתים נדירות התבטא בפורומים של הפלוגה, וגם אז
בלקוניות. מכל מקום, עבורי עמוס היה ונשאר מה שיקר לי בישראליות: צבר, בן קיבוץ,
יפה תואר, חזק, אמיץ, מוצלח.
כשקראתי את דבריו באזכרה לנופלים בששת הימים הבנתי משהו על המשא שהוא
ואחרים בתוכנו, נושאים איתם כל השנים. ניכר היה שרשימת השמות, לפי סדר
נפילתם, מיוסי אלגמיש, דרך 12 הנופלים בצומת רפיח, הג'יראדי והלאה, חקוקה
היתה במוחו, חקוקה באבן הכבדה שהוא סוחב איתו כל השנים. אבן שיש בה זכרונות
של רעות עמוקה, כפי שחש כלפי ירקוני, של אחריות ואולי אפילו רגשי אשמה על מה
שקרה עם פקודיו בצוות, ומה שאפשר היה להיות אחרת. לי יש מת אחד שאותו אני
נושא עמי מאז, שלומיק קניגסבוך, ואפילו לי יש רגשי אשמה, כי איכשהו נדמה לי
שבגלל ביקוריו אצלנו במחנה נתן, הוא בחר להצטרף לסגל הקצינים. אני מתאר לעצמי
כמה מחשבות היו לעמוס ולאחרים על המתים שלו. דבריו למשפחות היו חלק
מהאחריות שעמס על עצמו, וכעדותו היה שמח אילו לא היו הדברים מעולם

איציק יוספזון

גבריאלה אילון, רעיה.

חפציבה 23.7.1970
"לגבי שלום !
פתאום בא לי לכתוב לך, מוזר לא?
בעצם אנחנו בכלל לא מכירים. בכתיבת מכתב תמיד קיימת הסכנה של התפצלות
רעיונית, הצד האחד גולש בהנאה אל דרכו שלו, בעוד הצד השני בוחן בתמיהה סימני
שאלה" …
מכתב זה של עמוס היה תחילתו של קשר, שהוביל לנישואין מאושרים לאורך 50
שנה. זכיתי !
זכיתי באהבה ללא גבול, שעוטפות אותי ברגשות, בדאגה, במסירות, בנאמנות, ברוך,
באכפתיות. בעזרה, בשיתוף ומה לא.
זה היה עמוס. לכם נראה לעיתים מחוספס ומנוכר, חסר סבלנות, אך בתוכו לב חם,
אוהב ואכפתי.
היו המחוות הקטנות, פרח שהביא לי מצעדות הליליות ושם בצנצנת קטנה ליד מיטתי,
ופתק קטן, מרגש, שאני מוצאת מדי פעם בפינות שונות של הבית.
" אשתי האהובה, כמה טוב להתעורר כל בוקר ולראות אותך לצידי. תודה על עוד שנה
במחיצתך, אוהבת, מבינה, רגישה וחכמה, אוהב אותך מאוד ".
עמוס אהב את הבית, את השגרה השלווה, את האינטימיות והחום שהעניק ביתנו,
ערב שקט של קריאת ספרים או צפיה בסדרה בנטפליקס. לא היה צריך יותר. אני
עוצרת רגע כעת וחושבת, שנחת ואהבה כה גדולה אינם דבר מובן מאליו בגילנו.
קשה לי לעמוד כאן ולהספיד אותך, לדבר עליך בלשון עבר, זה לא צודק, זה לא נתפס,
זה כל כך לא מגיע לך.
בתקופת מחלתך הייתי שותפה למאבק העיקש שלך. להתמודדות עם הכאבים,
הקשים, תופעות הלוואי. הייתה תקווה שהכל יסתדר, תבריא ותחזור אלינו למשפחה
האוהבת.
15
בזמן הסגר כתב עמוס, "הריחוק החברתי הביא להתקרבות אישית עמוקה יותר, גרם
להכיר ולהעריך את אשר קרוב אלינו. להסתכל פנימה, לאהוב את מה שיש ולהוריד
הילוך במרוץ החיים".
עדיין לא דיברתי על הקשר המופלא והמשמעותי ביותר שבין עמוס, הילדים והנכדים.
הם היוו את השמחה, הגאווה, הערצה, שהוא עמוס חש כלפי ילדיו, בני זוגם ונכדיו .
אספתי מכתבים וברכות, שכתבו הילדים והנכדים לעמוס לאורך השנים. מודים לעמוס
על השנים הנפלאות שהוא מלווה, תומך, אוהב ומחבק… "כיף להיות בסביבתך מפני
שאתה משרה אהבה ושמחה בלבבות. החיוך שלך זוהר כמו כוכב בשמיים. אתה
הסבא הטוב בעולם”.
הנכדים מספרים על השעות הנפלאות, שבילו עם סבא בטיולים בספארי, בפינת החי,
ברכיבה על אופניים, במשחקים ועוד ועוד…
אכן ,עמוס ליווה את התפתחותם של הנכדים לאורך השנים, נהנה מחוכמתם, בגרותם
מהדרך הייחודית שבה צועדים כל נכד ונכדה.
ביום הולדתו ה 75- כתב עמוס : "בן אדם מגיע לגיל אשר בו הוא מסתכל לאחור אל
העבר, על הדרך הארוכה, שכבר עשה, אז מביט קדימה אל העתיד ומבין, שהמשך
הדרך יהיה, מן הסתם, מעט יותר קצר"…
עמוס לא שיער עד כמה הרבה יותר קצר.
באופטימיות הרבה שלו כתב עמוס : "מאמין אני כי נדע לעבור את שנת הקורונה יחד
בכיף, להתגבר על הקשיים, להביא מזור ובריאות, לזרוע אמון, לקצור תקווה, להפציע
אור על החושך".
אסיים בכמה שורות שכתב משורר אנונימי:
"אל השמים אשלח יונה ובין כנפיה חבילה.
יש לפתוח בזהירות ,
היא מלאה בדברים יפים .
שולחת המון נשיקות, עטופות בהמון חיבוקים, באהבה ובגעגועים.
אותך אשמור תמיד בלב, תצעד איתי לאורך כל חיי….ניפגש אחרי מותי".
16

יעל, הבת הבכורה.

אבא,
אין בכוחן של מלים בהספד לתאר נאמנה את האדם שהיית.
לא אנסה לסכם את חייך, הגדושים בעשייה ובהצטיינות.
לא אצליח לתאר את מאפייני אישיותך המורכבת או את התכונות שהפכו אותך לסמל
ולדוגמא עבור כולנו.
אנסה רק לכתוב מעט על כמה משמעותי היית עבורנו, בני משפחתך, האוהבים אותך
לאין קץ.
אין ספור זיכרונות צרובים על לוח ליבנו.
גידלת אותנו עטופים, אהובים, מוגנים. האמנת בנו תמיד.
חסכת מאתנו את כאבייך והרעפת עלינו ועל נכדייך ונכדותייך חום ואהבה, פינוקים,
תמיד במסירות אין קץ, לעולם לא רצית דבר בתמורה.
75 שנים ועוד קצת, לא הספיקו לנו אבא, ממש לא.
בנינו עלייך לעוד שנים רבות – לטיולים משפחתיים בארץ, למסעות ביחד בעולם, לספר
שעוד תכתוב, לארוחות משפחתיות. רצינו עוד ברכות יום הולדת כתובות ביד אומן,
עוד חיבוק, עוד מבט אוהב. ייחלנו לשקט ולפנאי שמגיע לך לקבל אחרי חיים שלמים
של עבודה.
אבא שלנו – המגיש כוס קפה למיטה לילדיו, שאסף אותי )עם אמא כמובן( בוכייה
ממחנה הקיץ בכיתה ד', אבא שלקח אותנו לגן ההרפתקאות ליד הירקון, ולגלבוע,
להליכות בשכונה, לגן החיות הישן בתל אביב ולימים לספארי עם נכדייך… אבא שלנו,
שאתו קוטפים חוביזה וטועמים, מאכילים ברווזים בירקון, צועדים בשבילי הארץ, אבא
שלנו שעזר לנו ללמוד ולהתמיד, שהתנדב מיד ללוות את מאיה ויובל בתכנית הקשר
הרב דורי בבית הספר )וכמובן שעשה זאת במצוינות אגבית שכזאת(. אבא שלנו
שכותב עוד ברכה ועוד שיר, שצלח אתנו את הכינרת, שטייל אתנו באמסטרדם וביוון,
שלימד עוד באוגוסט האחרון את נכדיו לשוט על אבובים בירדן. אבא שהגיע אתי עם
אלון ועם אמא עד לרוף טופ רסטורנט בנפאל, שהתייצב בצרפת עם הולדתו של בכור
נכדייך, שנסע לספארי באפריקה עם יובל, ללונדון עם מאיה, שהצטרף אלינו עם אמא
)פעמיים( טיול הגדול בהודו. את המכתב שכתבתי לעיתון בתחילת תקופת הקורונה
ערכת בקפדנות, התעצבנת כשהעורכת ביקשה לקצרו ואמרת שאני לא צריכה להסכים
כי כתבתי היטב. את המכתבים שכתבתי לצוות בבית הספר קראת מדי שבוע, מעיר
מדי פעם, מחזק ומעריך. כל אחד מאתנו נושא עמו שלל זיכרונות מתוקים ממך. אבא
שלנו – המסור והאוהב.
כולנו זכינו לגור בבית ילדותנו, אתך ועם אמא. וכל נכדייך, בתורם, זכו לסבא משקיען,
סבלני ואוהב. כזה שכבר לפני 17 שנים לקח מידינו את יובלי הערני בימי שבת בבוקר
17
ויצא אתו לטיול ארוך כדי שנוכל להמשיך לישון ועד לפני שלושה וחצי חודשים עוד פסע
ברחבי השכונה עם שחר ומעין בהליכת פרקור.
את שמות שבעת נכדייך יובל, מאיה, נעמה, אלה, נוקי שחר ומעין, הזכרנו לך יום יום
בבית החולים. קיווינו שזיכרון נכדייך האהובים יקים אותך מהמיטה ויחזיר אותך
הביתה.
נדמה כי אחד הזכרונות המתוקים ביותר שנשמור אתנו הוא אותך פוסע ברחבי הבית,
כשחיתול פרוס על כתפך, ונכד או נכדה מנמנמים עלייך חבוקים ורגועים.
אשתף בסיפור אחד שהולך אתי מאז שנות התבגרותי:
בשולחן העבודה הגדול שלך, בתחתית אחת המגירות היתה טמונה מדליה, כילדים לא
סיפרת לנו מדוע קיבלת אותה. לימים, בהיותי מדריכת חמישיות בשבט הנשיא
ביקשתי כי תגיע לדבר עם חניכי השכבה על הקרבות שבהם השתתפת. אתה סירבת
למרות שביקשתי שוב ושוב ואני בחוסר רגישות אגואיסטי המשכתי לבקש. בסופו של
דבר נענית כמובן והגעת לשיחה. התקשית מאד לדבר ואני הבנתי את הטעות שעשיתי
רק אז. המלחמה לא היתה עבורך דבר להתפאר בו. במלחמה היו רק יגון וסבל, כאב
עצום, וחיים צעירים שנקטפו. באיטיות רבה ורק בשנים האחרונות הבנו יותר ויותר
כמה כבד המשא שנשאת על גבך כל השנים. ומבלי לומר לנו דבר הטמעת בנו את
ערך החיים, וגידלת אותנו עם כמיהה עמוקה לחיים של שלום.
אך הכאב הגדול שנשאת לא חלחל לתוך חיינו.
כשבדקתי את התכתבויות הווטס אפ האחרונות אתך מצאתי, שלא במפתיע את שלוש
ההודעות הבאות:
בראשונה אתה מודיע לי שתגיע אלינו עם סלט פירות ופופקורן לנכדים שהתכנסו
, לחגוג עם נעמה יום הולדת. ובמילותייך: "סלט פירות + פופקורן בשעה 12:00
סגרנו".
בשנייה שלחת לי מקבץ שירים קצרים על מורה ותלמידים.
בשלישית השבת לשאלתי לאחר הניתוח שעברת וכתבת בלקוניות שהלילה עבר בסדר
והכל בסדר.
108 ימים היית מאושפז בבית החולים תל-השומר, נאבק על חייך ואנחנו לצדך. אילו
רק יכולנו להמשיך היינו עושים זאת עד שתחזור אלינו בריא ושלם. האפשרות להיות
לצדך ברגעים קשים היתה זכות גדולה בשבילנו.
עם כוח הרצון מברזל שלך, היה ברור לנו שתנצח הכל ועם האופטימיות שיצקו בנו
האהבה, הרוך וההגנה שלך ושל אמא, חשבנו שהסוף הטוב בוא יבוא.
עשית למעננו כל כך הרבה, והיית עבורנו מגדלור ומשענת, דוגמא ומופת – לאומץ לב,
למסירות, למוסר עבודה, יושר וצניעות, לטוב לב ומשפחתיות.
18
אחים שלי, אמיר ותמר, אנחנו צוות טוב ביחד. נראה לי שעמדנו ברף הציפיות של
אבא. נמשיך לעשות זאת ונישאר משפחה אוהבת ומלוכדת.
אמא שלנו יקרה ואהובה, הייתם זוג לתפארת והורים מופלאים. נמשיך כולנו ביחד
להיות מאושרים בדיוק כפי שאבא היה רוצה ובדיוק כפי שאת רוצה.
תודה ליורם ואוקי, תודה למיכלי, תודה לכל החברים ובני המשפחה שדאגו ותמכו
מרחוק ומקרוב. לצוות המסור של תל השומר שהיו עם אבא יום ולילה מאמצע
ספטמבר, שעשו עבורו מעל ומעבר ושאותם למדנו להוקיר עד בלי די נאמר תודה
בהמשך.
אבא שלנו יקר ואהוב, אהבתנו אלייך עצומה, הגעגועים גדולים כבר עכשיו. תודה לך
על הכל.

תמר, הבת הצעירה.

אבא,
לא מזמן חגגנו לך יומולדת 75 . התכנסנו בחצר ביתך, הקרובים אליך ביותר והרגשנו
ברי מזל על הזכות שלנו להיות אתך ולברך אותך. היית מאוד נרגש. אלה הפנתה את
תשומת ליבי שזולגות לך דמעות.
ידענו באותו היום שנכונות לנו עוד שנים רבות ביחד. אף אחד לא יכול היה לדמיין
שנעמוד כאן בלעדייך כמה חודשים אחרי .
בבית החולים לצידך, ידענו שתהיה בסדר. היה לנו ברור שאין סיכוי שאתה הולך
להפסיד בקרב על חייך. היינו מוכנים לעשות הכל כדי לשמוע אותך מדבר שוב, לקבל
ממך חיוך נוסף, מבט מלא משמעות. לא יכולנו לדמיין חיים בלעדייך.
אתה כל כך חסר אבא, החוסר שלך נוכח בכל מקום וכל הזמן. הרי כל ארוחה, מפגש,
שיחה, עלו לרובד אחר, גבוה יותר כשאתה בסביבה.
ובכל זאת אבא, אנחנו בוחרים להתמקד בכל הטוב שהשארת לנו ובאין סוף מתנות
שילוו אותנו.
אתה מורה הדרך הטוב ביותר שיכולנו לבקש. אמות מידותיך תמיד יהיו נר לרגלינו.
הצניעות שלך, השקט הנתינה האין סופית מבלי לבקש דבר לעצמך. אתה נוכח בכל
אחד מאיתנו ומשתקף בדמותנו. אליך נפנה כשהחיים שוב יזמנו לנו אתגרים.
אנחנו חזקים ומאוחדים אבא.
"וכל מה שהיה אולי יהיה לעד
זרח השמש שוב השמש בא
עוד השירים שרים אך איך יוגד
כל המכאוב וכל האהבה"
20
במקום שיש בו אהבה יש חיים . אתה הלכת, אבל השארת אותנו עטופים באהבה
שלך . תודה אבא.

יורם אילון, אח

מבקש להגיד כמה מילים לעמוס אחי האהוב.
ברור לגמרי, אצל עמוס הכל צריך להיאמר בקיצור ובמדוייק.
במקביל לכאב הגדול ולעצב, יש תחושה שבכל זאת אנחנו ברי מזל שזכינו לחיות
במחיצתך ושהיית חלק כל-כך משמעותי בחיינו.
יחד עם גבי אשתך הנפלאה הקמתם משפחה נהדרת:
יעל, אמיר, תמר והנכדים כשבכל אחת ואחד מהם רואים ומזהים תכונה, דיבור או
הילוך שלך, אתה ניבט מכל אחת ואחד מהם.
עלי מוהר כתב שיר שנדמה שממש נכתב עליך:
"כמו עמוד ענן, כך תלך לפני העדר
תבין הכל, תדע, לא תאמר מילה אחת
כמו עמוד עשן תעלם בתוך החדר,
משהו בך יאמר לך, המשך בדרכך"!
נוח בשלום אח אהוב!
אוהב אותך מאוד.

סבא שלי,

קשה לי להתחיל לכתוב את המכתב הזה, בסיוטים הכי גדולים שלי לא תיארתי
לעצמי שאצטרך לכתוב לך מכתב פרידה.
במשך כל התקופה הזו הייתי מלאת תקווה שבסוף הכול יהיה בסדר, שאתה
תצא מזה, היו כל כך הרבה עליות וירידות והירידה שבדיעבד הייתה הירידה
האחרונה. הייתי בטוחה שאחריה תבוא העלייה ושהמצב ישתפר, ולצערי
טעיתי.
אני יושבת על המיטה וכותבת ואני באמת לא מצליחה לעצור את הדמעות. אני
מרגישה שהיו כל כך הרבה דברים שלא הספקתי לומר לך, כל כך הרבה חוויות
שלא הגשמתי ביחד אתך.
הייתי צריכה לחבק אותך יותר חזק בפעם האחרונה שראיתי אותך, אם רק
הייתי יודעת שזה יהיה החיבוק האחרון.
לפני רגע היינו יחד בהודו, אכלנו ביחד סלט פירות, צלחנו את הכינרת, טסנו
ביחד ללונדון, אכלנו ודיברנו בארוחות שישי, טיילנו, נסענו לחופשה כל
המשפחה, כיסחנו את הדשא ביחד, חלקנו אחד עם השנייה סיפורים, היינו יחד
בפרויקט הקשר הרב דורי, נסענו ביחד על אופניים, ועוד כל כך הרבה חוויות
שהייתי עושה הכול כדי לחוות אותן שוב.
אני זכיתי בסבא הכי מדהים בעולם.
לא יכולתי לאחל לעצמי סבא יותר טוב ממך. אתה לגמרי מודל לחיקוי עבורי, גם
אם אתה כבר לא נמצא איתי כאן, אני יודעת שאתה שם למעלה ואני מבטיחה
לך שאני אנסה הכי שאני יכולה להמשיך את הדרך שלך.
אני מודה לך על הכול, בלעדייך לא הייתי מי שאני ואתה חלק כל כך גדול ממני.
אני רוצה לרגע לפנות למשפחה. סבא תמיד היה כאן בשביל כולנו, הוא הביא
אור ואושר למשפחה הזאת ובלעדיו ובלי כל מה שהוא עשה לא היינו משפחה
טובה ומאוחדת כמו שאנחנו. עכשיו כשסבא עזב, אני חושבת שהדבר הכי טוב
שנוכל לעשות עבורו ועבורנו זה לשמר את כל מה שעברנו. להמשיך לצבור
חוויות, להיות פה כולנו אחד בשביל השנייה, ותמיד לזכור את סבא שהוא סבא
ואבא של כולנו.
סבא שלי, אני אוהבת אותך יותר מכל דבר אחר. אני מתגעגעת אלייך כל כך
ואני מבטיחה לעשות הכול כדי לעשות אותך גאה.
תנוח על משכבך בשלום, אני אוהבת אותך וזכיתי להיות הנכדה שלך.

ידיעות אחרונות 50 שנה למלחמה

עצרת זיכרון לפלס"ר חטיבה  7 

דברים שנשא עמוס

                           23/9/2013

בני המשפחות השכולות, מפקדים, חיילים, מוקירי זכרם של הנופלים.

בשנת חמישים ושש היינו בבית ספר, בשבעים ושלוש היינו במילואים, שנת שישים ושבע
הייתה  "רגע התהילה" שלנו.

אנחנו לא ידענו שאלו הם "רגעי התהילה" שלנו.

אנחנו ידענו שאם צריך להוביל את החטיבה אל מערכי האויב בצומת רפיח, להסתער דרך שדות מוקשים, להסיע לאחור חברים פצועים, לפנות הרוגים ולהמשיך להסתער כפי שתידרך טליק –
אז מסתערים.

ידענו שאם צריך מתארגנים מחדש בשיח זויד, מפיקים לקחים מהפגיעה הישירה בזחלם של שלמה, מחלצים פצועים מטנקים בוערים, ידענו שאם צריך לחזור ולנשום אחרי התופת בג'יראדי, אחרי הג'יפ של שאול – אז נושמים.

לאחר יום לחימה ראשון מתכנסים באל- עריש. לאחר ששה עשר הרוגים, לאחר שלא הספקנו לישון, לאכול, להשלים לספור את פצועים….ידענו שאם צריך להמשיך להוביל את החטיבה –
אז ממשיכים.

ידענו שאין מי שהוא אחר, שלא שואלים יותר מדי שאלות, ידענו שאם נגמרו המפות שהכנו וצריך להסתדר רק עם אחת של מאתיים חמישים אלף בשביל להמשיך לנווט את החטיבה והאוגדה –
אז מסתדרים.

הלומי קרב, מפויחים, המשכנו להוביל את החטיבה… ביר לחפן, ג'בל ליבני, ביר גפגפה – לא ידענו שגלגלי הגיפים שלנו משרטטים מפה חדשה רק פקחנו עיניים אדומות על גבי משקפות
שמונה / שלושים – כדי שלא נהיה מופתעים.

הסתערות עיקשת חסרת פשרות קדימה, הסתערות שגם פצצות נפלם ישראליות, טילי נט חדישים ומחסור בדלק – לא יכלו לעצור. הסתערות המסתיימת רק בסופם של חמישה ימי לחימה רצופים, בסיור נוכחות של שני ג'יפים על הגדה של תעלת סואץ מול איסמאליה, כאשר דיביזיה מצרית שלמה צופה בהם מצידה השני בהשתאות ופחד.

ידענו שצריך לארגן סידורי חופשה על מנת להשתתף בלויות, לשאת הספדים, לבקר משפחות שכולות. למדנו שחברות היא ערך עליון אשר בזכותה מוכרע קרב.

הבנו באופן ישיר, מוחשי, מוחלט, חורץ גורל באבחת פגז  –  כי במותם ציוו לנו את החיים.

היינו יחידה כואבת המנסה לאחות פצעים בתוך אומה צוהלת החוגגת ניצחון ולא ידענו לאן לשאת ואיך ליישב את הסתירה.

לא ידענו שרגעים אלו של פחד מצמית, אובדן וכאב, אימה וחדלון – לא ידענו שזאת התהילה.
משא החוב לנופלים אינו פוחת, אינו שוכך, אינו מרפה.
כאז כן היום אנחנו יודעים שאם זה הוא מחיר התהילה – בשמחה היינו מוותרים עליה.

יהי זכרם ברוך.

אזכרה  של פלס"ר 7 בבוקעתא -  2019

דברים שנשא עמוס

 בני המשפחות השכולות, לוחמי סיירת 7 בעבר ובהווה, אורחים  יקרים,

כמו בכל שנה, אנחנו מתכנסים כאן, על מנת להנציח זכרם של חברנו לנשק,  אשר נפלו בקרבות אותם לחמה סיירת חטיבה 7.

מאז אותן מלחמות אשר אנחנו מציינים היום , עברנו מלחמות נוספות,
אולם אני מאמין כי אצל כולנו – המלחמות בשנת 1967 ובשנת 1973 , היו יותר מהכול מעצבות תודעה ותפיסת חיים.

הייתה זו לנו מלחמה ראשונה: חיילים בסדיר , צעירים, חסרי ניסיון , מלחמה בה הועמדה למבחן החברות והרעות מאפיינות הסיירת .

הנופלים באותן מלחמות, מלווים אותנו ונצרבו בזיכרון של כולנו.

הכאב על האובדן מלווה אותנו מאז גם בהמשך דרכנו.

זיכרון הנופלים הוא  נקודת התייחסות שלנו לאבל, לשכול, באירועים, באזכרות ובימי זיכרון.

בני משפחות הנופלים,

מרחק הזמן לא מכהה את הכאב והצער על האובדן. 

התמודדותכם קשה, ממושכת ומייסרת. מעת לעת יש בה, כך אני מקווה,
גם רגעים של אושר, מנכד שנולד, מאירוע משפחתי, מזיכרון עבר המתגלה בהתחדשות והמשך.

על האובדן אין ניחומים.
האזכרה כאן היא ניסיון צנוע לתמוך, לעזור, להיזכר ביחד.

"מגש הכסף" של מסירות אומץ והקרבה.
פסיפס של שמות ופנים מוכרות, צעירים עם אהבות, שמחת חיים, מחשבות, דעות – אלה הם החברים שלנו, אותם אנחנו מנסים להנציח.

המאבק על בטחון מדינת ישראל נמשך, על כך מעידים הדי הפיצוצים אשר עד היום מגיעים גם לכאן ולעוטף עזה.

חטיבה 7 ופלוגת הסיור שלה ממשיכים לשאת בעול הביטחון.

לוחמי הסיירת כיום מוצלחים, מקצוענים ולבטח מצוידים טוב יותר מאשר היינו.

אני מאחל לכם, שתדעו לשמור גם על ערכי החברות והרעות של הפלוגה.

יהי זכר הנופלים ברוך !

עמוס אלון
עמוס אתנחתא אחרי המלחמה