סמל בן ציון (בנצי) צור ז"ל

לזכרם ולכבודנו
האתר הוקם על ידי צוות מחיילי הפלוגה, במטרה לזכור ולהזכיר לנו ולדורות הבאים

נולד ב בודפשט, הונגריה  18.10.1947

נפל ב 5/6/67 בקרב על מתחם הג'יראדי

נקבר בבית העלמין בחיפה, שדה יהושוע, אזור א, חלקה 1, שורה 6, מצבה שלישית.

קשר: אח – איתן צור (?)  052-468100

קישורים: אתר יזכור

 

 מתוך מפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון:

בן אברהם ופנינה. נולד ביום ד' במרחשוון תש"ח (18.10.1947) בחיפה. הוריו היו בעלי הכרה ציונית-חלוצית ובביתם ספג את האהבה למולדת ואת המסירות למדינה. האב היה מראשוני המתנדבים במלחמת-העולם השנייה, פעיל ב"הגנה" ועסק בעבודה מפלגתית ציבורית. בגיל שש התחיל בן-ציון ללמוד בבית-הספר על-שם ליאו בק וכאשר סיים את לימודיו היסודיים עבר לבית-הספר הריאלי, שבו סיים את לימודיו התיכוניים. בכל שנות-נעוריו היה פעיל בתנועת "הצופים", בגדנ"ע והשתתף בכל אירוע חברתי בין התלמידים. היה חביב מאוד על חבריו ומקובל עליהם. התבלט בכישרונותיו לנגינה (אקורדיון) ובנטייתו המיוחדת והמוצלחת להצגות חובבים ולשירה. תכונות אלו עשוהו "מסמר" בכל פגישה חברתית. חודשים מספר לפני גיוסו הגיש את מועמדותו ללהקה צבאית, נבחן ונתקבל. כתום לימודיו התיכוניים לא מלאו לו עוד י"ח שנה אך הוא עמד על כך שהוריו יחתמו על הסמכתם לגיוסו המוקדם למען יוכל לצאת עם חבריו ולהיספח לשורות צה"ל; בדרך זו גויס לצה"ל בקיץ 1965 ועבר קורסים שונים של מפקדי-סיור ולאחרונה, כתום שנה של שירות ושל אימונים מפרכים, נתמנה סמל-מבצעים של הפלוגה. עוד הוא בשירות-חובה פרצה מלחמת ששת הימים ובאחד ממכתביו האחרונים לאמו בזמן הכוננות כתב: "אל תדאגי לי, אמא; עליך להיות גאה שיש לך בן כאן". מכתב זה מראה על יחסו לבית ולהוריו ועל היותו סמל של נער ישראלי שיחסו למדינה ולבעיותיה היה יחס של גאווה ואומץ. בפרוץ הקרבות לחם עם יחידתו משעות הבוקר על חן יונס, רפיח ושיך זוויד, לדברי מפקדו הראה עוז-רוח ונכונות להקרבה. בשעות המאוחרות של אחר-הצהרים, בהתקדמו עם פלוגת חילוץ של שריון לעבר אל-עריש נפגע ג'יפ-סיור, אשר בו נהג, על-ידי פגז של טנק ובן-ציון ושני חבריו שהיו עמו בג'יפ נהרגו. זה היה בקרב על המוצב המבוצר אל-ג'ירדי (שבמבואות אל-עריש) ביום הראשון לקרבות, הוא כ"ו באייר תשכ"ז (5.6.1967). הובא לקבורה בבית-הקברות הצבאי לשעת-חירום בבארי ולאחר זמן הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בחיפה. לזכרו הקימו הוריו בבית-הספר הריאלי ספריית מדע ומכשירי-עזר במקצוע הביולוגיה, זו המגמה שלקראתה הלך בן-ציון. מדי שנה ניתן פרס על-ידי הוריו לתלמיד בכיתה י"ב המצטיין בביולוגיה. חוברת לזכרו הנושאת את שמו הוצאה לאור על-ידי חבריו-לספסל הלימודים וב"צופים". בחוברת "סיירת השריון", שהוצאה על-ידי כפר-מנחם לזכר חיילי הסיירת שנפלו, הוקדש פרק לזכרו. כן הוקדש פרק לזכרו בחוברת שהוצאה לאור לזכר שאול גרואג, מפקד הג'יפ, ושמו של בן-ציון נכלל גם בחוברת שהוציאה קבוצת יפעת לזכר יורם אבולניק, חברו ליחידה ולג'יפ.

והיה שם בג'יפ, גם בנצי צור. בנצי, שבלילות הכוננות הארוכים, בפגישות ליד המדורה, היה מחקה את אורי וגורם לחבר'ה לצחוק שעות שלמות, בנצי, שהייתה לו תיאוריה מיוחדת איך חוצים וואדי בשעת ניווט בנגב: מסתכלים קודם שמאלה, אחר-כך ימינה, לראות אם לא באה סירה – וחוצים… סמבצור, שהקפיד תמיד, במרחבי המדבר, לאותת עם ה"ווינקר" לפני כל פניה של הג'יפ.

הוא כבר התקבל למעשה ללהקה צבאית, נזכר גיטליס, מבכירי הסמלים במחלקה המבצעית, אשר התגייס יחד עם בנצי ליחידה.

 בנצי החזיק בארנקו פתק המאשר קבלתו ללהקה צבאית. הוא היה גאה בזה שהתקבל, לא ידע כמה גורלי פתק קטן זה.

תמיד היה מרכז, והיה רגיש מאד לגבי התגובות של החבר'ה. החל מאוהל 7 בטירונות שהיה ידוע ב"רינדולים" שלו בשעת מסדר הבוקר. ולמה "רינדלו?" מפני שבנצי עשה שם תנועה. או אמר משהו, שמלא בצחוק את פי כל יושבי האהל.

בניווטים, כולנו רצינו ללכת איתו, כיוון שידענו שההליכה עמו תהיה יותר קלה. בנצי ידע להעלות את המורל גם ברגעים הקשים, כשלכולנו לחצו היבלות ברגלים והיו לנו עוד שלושים קילומטרים ועוד יומיים הליכה נוספים. בבוחן סמלים, הלכנו אתו, פניכל ז"ל, אסא ואני. שרנו כל הדרך ו – בנצי, שהייתה לו הופעה בב"ש, בתור "בובי בן צור" במסיבת פורים, הביא קטעים מהופעתו. כך שלא הרגשנו שאנו הולכים כלל.

לא הייתה מסיבת סיום, או סתם ערב ליד מדורה, שבנצי אפילו מבלי שירצה, הפך להיות המסמר. היינו צוחקים עליו שהוא סתם ג'ובניק – "סמבצור". יום אחד, כתב לנו הצהרה. בחדר האוכל, בזו הלשון: "אני – רב"ט צור מצהיר בזה שעוד 7 חודשים בלבד אשרת בתפקיד סמב"ץ במקרה הגרוע ביותר!!!. עדים: פניכל, לשמן, גיטליס. הוא טעה בששה ימים.

כשהייתי אומרת איזה חבר'ה נחמדים יש לנו – אז הדוגמה הייתה בנצי" כותבת נירה, הפקידה הפלוגתית (מתוך ספר סיירת שריון):

 לא ראיתי איך בנצי נהרג. בכלל – לא הייתי במלחמה. יותר נכון – המלחמה עדין לא חדרה לתודעתי, כאותו בוקר שני של הקרבות. הייתה אך ראשית בוקר – ולפתע ידענו ש – בנצי נהרג. תמיד אומרים "איננו" – אבל גם אז, וגם עכשיו – כשזה נוגע ל – בנצי – הוא תמיד עדיין ישנו.

אני חושבת עליו כאילו הוא אדם חי. אני עדיין יכולה לשפוט אותו, לטוב ולרע – וזה סימן שהוא עדיין ישנו…

ראיתי את הג'יפ שלך, ב נ צ י.

נסענו, נסיעה של טיול, בכביש השחור ההוא בחולות סיני, ואז הראו לי את הג'יפ שלך. אנשים מסתובבים שם ומציצים על כלי הרכב והטנקים כעל מוצגי ראווה. העשב הקטן מכסה על סמני הקרב והרוחות הנושבות על הדיונות מביאות חול דק ומכסות, ושוב נושבות ומביאות ומכסות… וגוררים את שיירי הפלדה לבתי החרושת ותחתה נשארים סימנים שחורים שגם הם עתידים להתכסות; ורק עורבים יש. הסתכלתי בג'יפ. צריך היה להסתכל טוב מאוד בכדי להבין שאי פעם ישבו בו, שישב בו ב נ צ י , שעצם שמו סותר כל כך את מראה הג'יפ…

בנצי, משהו אחר עובד עכשיו ב"סמבציה" שלך. לא, אין לי דבר נגדו אישית, אלא זאת – שהוא לא יכול להיות לעולם סמב"ץ – משום שסמב"ץ זו מילה נרדפת ל-בנצי, "סמבצי". ו-בנצי היה מושג של סמב"ץ. שרק אמרו "סמבציה" – זה היה ברור שהכוונה ל-בנצי ולא לאף אחד אחר.

 יש לו מזל, לעובד במקומך, שאינו עובד בדיוק באותו חדר שלך, שאינו ישן בדיוק באותה פינה שלך – אחרת אולי היינו שונאים אותו אפילו…

היית רוח אביב. רוח בכלל – קופצת, משתוללת, באה והולכת. כשהיית נכנס למשרד בבוקר – היית מביא את השמחה, מסלק את העצב, הכעס. אני זוכרת, כשרק באתי, ואתי הפקידה עוד הייתה, פעם היא נורא כעסה עליך. אני בטוחה שהיא לא הבינה כמה זה נפלא, ההשתוללות הזאת שלך, והיא כעסה. שמת את גליל נייר הדבק בעיניך כאילו הוא שפופרת ראיה של דוקטור והלכת "לבדוק אותה". איך היא נעלבה… וכמה שצחקנו אנחנו. גם עכשיו אני צוחקת כשאני נזכרת בזאת – ואני שוכחת בכל פעם שזה כבר עבר, ולא ישוב. כשבפעם הראשונה גיליתי את ה"פסיכי", אחרי הרבה הצגות אחרות שלך – זוכר איך רציתי שתציג לי אותו? לא רצית ואני נורא בקשתי – ואז אמרת: "טוב, רק אראה לך איך הוא נראה בצורה כללית" – בכלל לא צריך לתאר איך הוא היה נראה – צחקתי עד כלות הכוחות. אח"כ כשגילית כמה אני צוחקת – כמה שכולנו צוחקים – היה צריך רק תנועה אחת כדי שכולנו נפרוץ שוב בצחוק…

 ומתחת לכל הצחוק הזה – היו גם שיחות רציניות. הייתי באה, לפעמים בדיכאוני במשרד, אליך, לשבת ולדבר, וגם לספוג רוח טובה. היינו יכולים לדבר המון, ממש אי אפשר היה להאמין שמתחת לבנצי הכספית, הליצן – יש גם בנצי כל כך רציני ומבין. פעם היו בעיות עם איזו בת אחת. אני זוכרת את היום הראשון, כשחזרת לפלוגה אחרי חופשת השבת ואמרת: "כל כך טוב לחזור הנה בלי כל הבעיות של הבית… שקט וקל על הלב"!

אפשר היה ממש להתאהב בפלוגה כשהיו בסביבתך, כן באמת. כשהייתי חושבת על ה"פלוגה" – זה היה בגדר כמה אישים שציינו אותה – ובראש וראשונה – בנצי. כשהייתי אומרת: איזה חברה נחמדים יש לנו – אז הדוגמה הייתה – בנצי". ופעם ישבנו וספרת לי על הסרט "גבר ואשה". אני זוכרת את המשפט שאמרת בקשר לכך, אמרת: "כשיוצאים מהסרט יש רק את ההרגשה הזאת, ושאלה המנקרת: למה להם כל כך טוב? למה רק להם מותר?" ראיתי את הסרט, בנצי. זו בדיוק השאלה שרוצים לשאול.

ופתאום באה הכוננות. תמיד, בכל פעם שהיו יוצאים כולם ובנצי היה נשאר, כי היה "איש המשרדים", הוא היה מתרוצץ ומנפנף בידיו וצועק: "אני סמב"ץ! אני סמב"ץ! למה אני סמב"ץ? – אבל הפעם הוא יצא, כולם יצאו והפלוגה נשארה ריקה. אנחנו הבנות, היינו נוסעות לבקר. אבל כמעט ולא ראיתי את בנצי, בימים האחרונים האלה של טרם קרבות…

אני מקווה שבנצי סלח לי. האם סלחת בנצי?

הג'יפ בער באש שקופה, לוהטת, כשמדי פעם מתפוצצים בו כדורים. לא היה את מי לפנות או את מי להציל.

שרידי הג'יפ של שאול גרואג , בנצי צור ויורם אבולניק ז"ל