סמל בן ציון (בנצי) ניסנבוים ז"ל

לזכרם ולכבודנו
האתר הוקם על ידי צוות מחיילי הפלוגה, במטרה לזכור ולהזכיר לנו ולדורות הבאים

נולד ב מחנה פליטים בפרנולד, שליד מינכן, גרמניה  22.12.1946

נפל ב 5/6/67 בקרב על צומת רפיח

נקבר בבית העלמין בחדרה, רחוב חטיבת הנח"ל, חלקה 1, שורה 1, מצבה שניה.

קשר: אח – יואל אגוזי  050-6298836   yoel_egozi@mod.gov.il    egozi.anat@gmail.com

קישורים: כתבה באתר חדרה, כתבה באתר חדרה, אתר יזכור 

מתוך מפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון:

בן שמואל ונחמה, אשר לאחר שנים של לחימה בתור פרטיזנים ביערות ובביצות פולין ובקרבות נגד הגרמנים נולד להם בנם ביום כ"ט בכסלו תש"ז (22.12.1946) במחנה-פליטים בפרנולד שליד מינכן. בשנת 1949, בהיות יוסי בן שנתיים, עלתה המשפחה לארץ וכעבור שהיה קצרה בבית-עולים הקימו את ביתם בשיכון ברנדייס אשר בחדרה. שם סיים בהצטיינות את לימודיו היסודיים והמשיך את לימודיו בבית-ספר תיכון במגמה ריאלית ואף-על-פי-כן הוא נמשך לספרות, ובעיקר לכתיבת שירים. אהב ספורט, התעניין בתעופה והיה חבר בקלוב-התעופה. לאחר-מכן המשיך בגדנ"ע אויר, שם הצטיין מאד ונבחר לייצג את ישראל בארצות-הברית בקיץ של שנת 1964. לפני גיוסו לצה"ל הוצע ליוסי ללכת לעתודה האקדמית; הוא אף עבר את מבדקי-הקצונה והצליח בהם, אבל ברגע האחרון ויתר והחליט להתגייס לצבא ולאחר שיסיים את שירותו ימשיך את לימודיו. בצה"ל לא רצה לצאת ידי חובה בשירות סתם, אלא ביקש אתגר לפעילות ובאוגוסט 1965 התנדב לסיירת-שריון והיה גאה על שירותו. הוצע לו לעבור קורס-קצינים והוא סירב אך עבר קורס מ"כ וסיור בהצלחה מרובה. יוסי היה צנוע ומכונס מטבעו, לא הרבה לספר על חוויותיו בצבא. השתתף בקרבות כנרת ובפעולת סמוע. באמצע שירותו ביקש שחרור מוקדם כדי להירשם ללימודים בטכניון, מפני שנכסף להגשים את תכניתו וללמוד כימיה ופיסיקה, אך הגורל רצה אחרת. בעודנו בשירות-חובה פרצה מלחמת ששת הימים. בתקופת-הכוננות ביקש במכתביו לדעת על הנעשה בבית ודאג מאד לבני- משפחתו. יוסי היה איש צוות סיור על ג'יפ ובקרב שנערך ברפיח נפצע מכדור-האויב ובעת פינויו על זחל"ם נפגע ונפל; זה היה ביום הראשון לקרבות, הוא כ"ו באייר תשכ"ז (5.6.1967). הובא לקבורה בבית-הקברות הצבאי לשעת-חירום בבארי ולאחר זמן הועבר למנוחת-עולמים בבית- הקברות שבחדרה. המשפחה הוציאה לאור חוברת הנושאת את שמו. גם בספר "סיירת השריון" שהוציאו חברים-לנשק (קיבוץ כפר מנחם) הועלה זכרו. בביטאון של בית-הספר "אחד-העם" שבחדרה לזכרם של בוגריו שנפלו במלחמת ששת הימים וגם בחוברת לזכרם של בוגרי בית-הספר התיכון בחדרה שנפלו במערכה הונצח שמו. ב"גוילי אש", כרך ד', ילקוט עיזבונם של הבנים שנפלו במערכות-ישראל, הובא מעיזבונו.

 בעוד ששלמה נפצע קשה וחולץ, מצאו רוב האחרים את מותם כחתף. סמל בנצי ניסנבוים, שעבר לזחל"ם לאחר שנפצע קודם במעבר דרך רפיח, ישב על הספסל הנמוך כשהוא חונק את הכאב המפעפע ברגלו השסועה. הפגז נחת קרוב, קרוב מאד.

בנצי יליד מחנה עקורים באירופה, בנצי שהפך לצבר עליז ומוכשר, שקיווה לכה הרבה וכה הרבה חיכה לו, בנצי שכתב שירים בסתר  –  אך הופיע תמיד כסייר קשוח "שאותו לא מסדרים", בנצי הלך.

לאסא, חברו למסעות-האמונים המפרכים, אשר ברגע בו קפד הפגז את פתיל חייו שח בנצי  –  נמצא בג'יפ שדהר על הכביש לעבר הצומת, אחד מארבעת הג'יפים שנפרדו מהצוות של אלי, לא נותר אלא לעצור ליד הזחל"ם העשן ולהיווכח בתדהמה אטומה כי מאוחר מדי.

אסא כותב  (מתוך ספר סיירת שריון):

אני יושב זה זמן רב ומנסה לכתוב עליך, בנצי. אני מנסה לספר לכולם כמה היית יקר ואהוב. אבל זה קשה, קשה לי להתמודד עם העובדה המכאיבה שאתה בעצם אינך קיים. לעולם לא נראה אותך יותר. איך אוכל למצוא את המלים שתוכלנה להביע באמת ובכנות את הרגשתי, המלים שהייתי קורא לעתים בספרים, ושהיו רחוקות ממני. עתה לאחר המלחמה, הפכו המלים הללו למציאות אכזרית, שאתה, בנצי, משתייך אליה.

היינו שמונה מכ"ים, חברים לעבודה משותפת במשך שנה שלמה, יצרנו לנו גוף מלוכד, בעל הווי משלו. ורק עכשיו שנותרנו ארבעה, אני חש כמה אותו הווי היה יקר לי. ובמה יחודו.

אתה, בנצי, היית אחד מאתנו ונחשבת לאחד הטובים. ולכן נתנו לך את תפקיד סמל-המחלקה, שדרש אחריות ומסירות רבה יותר. ואני משוכנע, כמו שכולנו יודעים – עשית את עבודתך בהצלחה ובמסירות.

אנו יושבים פעמים רבות בצוותא, כמעט ערב ערב, ארבעת ידידך, נזכרים ומספרים, מנסים לשחזר ולהחזיר לעצמנו את אותה רוח ששררה בתוכנו, את אותו הווי שכה אהבנו. אבל זה כבר לא אותו דבר, לא יכול להיות אותו דבר, כי אתה איננו אתנו, בנצי. מי יסביר ויתרגם לנו מלים באנגלית, שאיננו יודעים, כפי שעשית אתה. ואיפה נמצא את הצחוק המתגלגל של פניכל ?

לקחתי על עצמי לספר עליך, לספר על תקופה של שנתיים בצבא : שנה של חניך ושנה של מדריך ומפקד. נראה לי שבעצם לא ספרת הרבה. זה היה באופי שלך להיות סגור ולשמור את רגשותיך ואת תכניותיך. אבל מכל דבר הראית קצת, אף בקרירות מסוימת. כך אהבת להתנהג, אך זה אף פעם לא פגם ביחסך אלינו, תמיד ידעת להיות ידידותי ונעים.

באת אלינו בין החיילים האחרונים. היית צריך להתמודד עם חיילים וותיקים יחסית. לא עבר זמן ויצאת לחופשה הביתה בתור חניך מצטיין. אז, עוד בכלל לא הכרתי אותך, הבטתי והשתוממתי : בחור נאה ביותר בחיצוניותו, אבל איינו נראה מצטיין… וכה מהר.

 מיד ראינו כמה יפה שלטת בחומר שהועבר, לא הייתה שאלה שלא ידעת לענות עליה. כמה מפליא היה לראותך קם ומסביר מושגים שכמעט אף אחד מאיתנו לא הבין. זכור לי במיוחד, הסבר על מנגנון מקלע 0.3, אשר מרבית החיילים התקשו להבינו. המ"מ אהב אותך במיוחד. ואנו, החניכים, קראנו לך : "ילד טיפוחיו של קושי" (המ"מ). כזה היית כחניך וסיימת את שלושת הקורסים בהצלחה.

 כמדריך הייתה לך גישה מיוחדת בהתאם לתפקיד היוצא-דופן במחלקה. בחרת לך גישה קשוחה, כך פעלת וגם הצלחת. החניכים פחדו מבנצי, כיוון שידעו "את בנצי לא מסבנים". ערמומיותו ופיקחותו תפסה אותם תמיד. והם ידעו, שאם ינסו לזלזל, "בנצי יכניס להם חזק", כי אצלך לא היו פשרות. אתה ידעת יפה היכן הגבול. כשהוטל עליך להחליף לשעות מספר או ליום שלם, את המ"מ  –  הפכת את עורך ונתגלית כאדם שונה לחלוטין. הקשיחות נעלמה ובמקומה באה התמימות המיוחדת שלך, אותה תמימות כובשת שידעת לנסוך על חייליך.

 במלחמה ובחלק גדול מהכוננות, לא ראיתיך, היינו בצוותים שונים. לעתים רחוקות עברתי על פניך בלוויית חיוך ואמירת שלום רגילה. לא חשבתי שאולי נחזור איש אל רעהו. לא הספקתי לשאול את דעתך על המצב. זה מאד חסר לי עכשיו, כי רציתי מאד לדעת, בנצי. הצורה האכזרית בה הלכת, נותנת לי הרגשה כה איומה ומשונה, זה בנוסף על הכאב שלי ושל כולנו  –  זהו מוות כפי שאומר הסלנג  –  "לא פייר". לא ניתן לאף אחד מאתנו לראות איך זה קרה, איך התנהגת, מה אמרת ברגעים האחרונים, אם בכלל הספקת. לא, מאומה איננו יודעים. אנו רק יודעים אמת אכזרית אחת  –  הזחל בו היית עם כל חניכיך, קיבל פגז ישיר ונשרף כולו. לא ניתן לך להגיד כלום. ואנו כולנו יודעים שהיה לך תמיד מה להגיד.

 רציתי להיפרד ממך בעוד מספר חדשים, עת נשתחרר מהצבא ואז לשמור על קשרים ידידותיים, להתכתב ולבקר. חלום זה נבצר ממני ומכל ידידך.

 בנצי ! ממך נותר רק זיכרון. זיכרון יפה שסופו כאב. ונותרו רק געגועים שאין להם סוף.

 המלים כה חסרות אונים הן למול הכאב. נפרדת מאתנו, בנצי, אולם זכרך לא ייפרד מאתנו לעולם.

על בנצי, שידע למזג דמות מפקד עם דמותו של אדם פשוט, אנושי, כותב מפקדו לשעבר, שלומי (מתוך ספר סיירת שריון):

 בנצי הלך… בנצי הקריב את חייו למעננו, למען הנשארים בחיים… כזה הוא היה תמיד, אדם אשר נתן את הכול למען חייליו ורק אחר-כך היה מתפנה לדאוג לעצמו.

אהבתי אותו, את הופעתו השקטה והמרשימה, את קולו הנשמע כה בטוח, שתמיד נמצא לו הד בין החיילים. אהבתיו כאדם משום שידע למזג את דמות המפקד עם דמות האדם הפשוט  –  ובזה הייתה גדולתו.

חייליו העריצו אותו, בטחו בו והאמינו בו. לא פעם הייתי רואה כיצד היו חייליו ניגשים אליו ומגוללים בפניו את בעיותיהם והוא לעולם לא השיב פני חייל ריקם, לעולם לא ענה "אין לי זמן" או "בפעם אחרת". תמיד נמצא לו הזמן והרצון להקשיב ולעזור לחייליו.

זוכר אני, כאשר היה בנצי עדיין חייל במחלקה שלי. מההתחלה דבקתי לדמותו ולאישיותו וכה שמחתי כשוויתר בנצי על קורס הקצינים ובחר להישאר בהדרכה ולעבוד אתי במחלקתי.

עבדנו יחד כשנה, נקשרתי אליו, אמוני בו היה רב, הוא היה אדם חושב ומבין. מפקד עם "ראש פתוח". וכאשר היה מעביר שיעורים תיאורטיים למחלקה, ראיתי על פני החיילים את העניין הרב, שידע הוא לשלב באותו החומר, גם כשהיה קשה להבנה.

קשה לי לבטא את גודל הכאב. קשה לי לבטא אותה חיה עמוקה שקשרה אותי אליו. לעיתים חש אני כאילו משהו נקטע, אדם יקר נלקח, נהרג אדם אשר אהב את השלום ושנא את המלחמה וההשמדה… אך כשצריך ללכת  –  הוא הלך, הוא וחייליו עמו, כבר בראשית הקרב שלמו הוא וחייליו בחייהם. הוא נפל ועמו חייליו שכה אהבם, אותם חיילים שהוא חינכם לאהוב את הנשק ולהיטיב לאחוז בו, רק כאשר יקומו אויבך להרגך. והם אחזו בנשק בידיים אמונות, אך פגז אכזרי קטף אף אותם חיים.

כיצד נספוג את גודל הכאב ? ומי יוכל להכיל את גודל האסון ?

כמפקדו במשך כל שירותו הצבאי, חיכיתי ליום בו אוכל ללחוץ את ידו ולאחל לו במלוא הכנות : "בנצי, הצלחה בחיים החדשים !". לעולם לא אוכל עוד לעשות זאת. לא אוכל עוד ללחוץ את ידו ולברכו להצלחה…

בנצי, הדמעות זולגות והלב ממאן להשלים. כה רציתי בחייו. הוא חייך אלי לפני הקרבות ונפנף אלי בידו כרוצה לומר לי שלום ולהתראות אחרי המלחמה. אך היה זה נפנוף אחרון…. היה זה חיוך אחרון, של מפקד נערץ ואהוב.

זחל"ם הסיירים שנפגע בצומת רפיח  (מתוך ספר סיירת שריון)

 עשרה קרבנות – והקרב בעיצומו.

הזחל"ם ניצת ובער בלהבה כתומה בהירה, ובעשן בנזין שחור מתאבך. שאר כלי הרכב חצו את שדה המוקשים ופניהם אל האויב המתגונן נואשות.

מתוך חוברת זכרון שנכתבה (2007) על ידי חניכי של"ח בבית הספר התיכון, בו למד בנצי