סגן שאול גרואג ז"ל 962062

לזכרם ולכבודנו
האתר הוקם על ידי צוות מחיילי הפלוגה, במטרה לזכור ולהזכיר לנו ולדורות הבאים

נולד: בקרית בנימין בחיפה 8.2.1947

נפל: ב 5/6/67 בקרב על מתחמי הג'יראדי

נקבר: בבית העלמין בחיפה, שדה יהושוע, אזור א, חלקה 1, שורה 6, מצבה שניה.

קשר: אחות – שולמית כנות 052-3786160  kanotshulamit@gmail.com

אח – שמואל גרואג  050-5922428  s.groag@gmail.com

קישורים: אתר משהב"ט – אתר יזכור

תיאור המעשה:

  • סגן שאול גרואג ז"ל שימש כ-מ"מ סיור. ביום ה-5 ביוני 1967, באזור צומת רפיח, נתקל בכח שלנו שהיה תחת אש יעילה, סבל אבידות ונפגעים ואיבד את השליטה. סגן שאול גרואג ז"ל פעל במהירות ובאומץ לב, אירגן ופינה נפגעים וכל זאת תחת אש. בהמשך הפעולה באזור הג'ירדי נפגע ונהרג.

על מעשה זה הוענק לו : עיטור המופת

  • ניסן תשל"ג אפריל 1973, דוד אלעזר, רב אלוף, ראש המטה הכללי

מתוך מפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון:

בן לב ורבקה. נולד ביום י"ח בשבט תש"ז (8.2.1947) בקרית בנימין שבחיפה. ההורים – שניהם ממייסדי כפר רופין אשר בעמק בית שאן. האב היה חבר פעיל ב"הגנה", מפקד אזורי של כפר רופין עד שנת 1945, ומאז ועד פרוץ מלחמת הקוממיות – מפקד בקרית בנימין. במלחמה זו השתתף בקרבות במשמר הירדן ובגליל כקצין בדרגת סרן, וכמפקד פלוגה במערכת סיני וגם במלחמת ששת הימים. האם עובדת במחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית. שאול למד בבית הספר היסודי בקרית בנימין עד כיתה ז' ואת לימודיו היסודיים סיים (בכיתה ח') בקרית עמל. לאחר מכן למד בבית הספר התיכון על שם חיים גרינברג בקרית טבעון ובשנת 1965 עמד בבחינות הבגרות. היה מרכז ועדת התלמידים, אשר, לדבריו, "היא המוסר של בית הספר". היה חבר ומדריך תנועת "הנוער העובד והלומד" ארשת רצינית ועצובה הייתה נסוכה על פניו והוא היה מחפש באחרים את השלמות הפנימית שהיה דורש מעצמו. שלמות אידיאלית זו, אשר אליה שאף, מצא בכתביהם של סופרים שונים (כגון א"ד גורדון, אחד העם, מרטין בובר) ואלה היו אבני היסוד לבניין אישיותו. היה נוהג לאסוף מפות עתיקות וחדשות ואף לסייר ולטייל למרחקים – וכן הכיר את שבילי הארץ אשר אהב בכל לב ונפש. היה מנגן בכמה כלים (מנדולינה, חלילית, טמבור, וחליל רועים). לצה"ל גויס ביולי 1965 והוזמן למבחני טיס, אך מפני ראייתו הלקויה נפסל. שאיפתו הייתה להגיע לאחת הסיירות ואף כי הייתה לו ברך חולה שהציקה לו עבר את תקופת הטירונות בסיירת שריון. לאחר מכן עבר קורס מ"כ שהצטיין בו. היה בין המוזמנים לבית הנשיא ביום העצמאות 1966 כחייל מצטיין. עבר קורס קצינים כללי ואז חזר לסיירת והדריך טירונים עד לקרב אשר בו נפל עוד בהיותו בשירות חובה; קרב זה נערך באל-ג'רדי בהובילו טור משוריין בואכה אל עריש ביום הראשון לקרבות של מלחמת ששת הימים, הוא כ"ו באייר תשכ"ז (5.6.1967). הובא לקבורה בבית הקברות הצבאי לשעת חירום בבארי ולאחר זמן הועבר למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בחיפה. שאול הצטיין בקרב קודם על צומת רפיח באותו יום. צוין לשבח ולאחר נפלו הועלה לדרגת סגן. חבריו הקימו בנוף הכרמל לזכרו את "מצבור שאול". כן מתקיימת שנה בשנה התחרות נווט לזכרו בקרית טבעון. הוריו הוציאו לאור חוברת הנושאת את שמו. על שאול נכתב בחוברת "סיירת השריון" שהוציאו חבריו לנשק בקיבוץ כפר מנחם. באחד מעלוני קרית טבעון ובספרים: "ששה ימי תהילה" לא' גולן וב"חשופים בצריח לשבתי טבת הועלה זכרו. מעיזבונו הובא ב"גוילי אש", כרך ד', הוא ילקוט העיזבונות של הבנים במערכות ישראל.

על שאול גרואג, מ"מ הג'יפים, מספר נדב אילן (מתוך ספר סיירת שריון):

 …הג'יפים התקדמו בתוך ברד זלעפות בלתי משוער של פגזים וקליעים כאשר לפתע חלפה כבזק השמועה האיומה: "הג'יפ של שאול נפגע מפגז וכל הצוות נהרג…" מכה נוראה ומדהימה. כולנו קפאנו במקום מבלי יכולת להאמין, שאול אשר כה בז למוות, אשר גבר תמיד על הכול, הגם אותו השיגה אש האויב? ועכשיו אני מנסה להחזיר את הגלגל בשנתיים אחורנית:

אנו במחנה נתן – טירונים ירוקים ומפוחדים, זה עתה ירדנו מהמשאית אשר הבאתנו מבסיס קליטה ומיון. יום ראשון חלף עבר, והנה נשמעות צפירות מכונית אשר הביאה את הקבוצה השנייה של הטירונים, אחרון קפץ בחור גבה קומה ורחב כתפיים, על כתפו נשא את ה"קיטבג" הכבד בקלילות מפתיעה וכבר היה רץ ומסתובב, צועק ומתרגש וקולו עולה ברמה על קולותיהם של שאר החיילים. ממבט ראשון נראה בחור זה כ"שוויצר" וכדברן גדול אך במשך הימים הבאים נוכחנו שטעינו וההפך הוא הנכון. בערב עת ישבנו מתביישים וחוששים לפתוח פה, היה זה שאול אשר קולו, קול בס החזק נשמע ראשון אליו הצטרפנו כולנו.

בשבועיים הראשונים ישבנו בבסיס, חיכינו לשאר הטירונים. בינתיים העסיקונו בהקמת המאהל, בסיוד ובצביעה. אנו אשר מושגנו הראשוני על ה"סיירת" היה שונה הופתענו והתאכזבנו כ"סיירים לעתיד" מהעבודות "השחורות" אשר הוטלו עלינו. יומיים לפני כן התהלכנו כשראשינו היו בעננים ועתה כאילו שחו מטה. הכול רגזו "קיטרו" וקיללו ורק אדם אחד הלך זקוף קומה, עבד במרץ ושר. אם האחרים עשו את עבודתם בעצלנות בולטת, היה שאול במקום לנוח באוהל ממשיך עבודתו במשנה מרץ כאילו לתענוג לו כל העבודה הזאת. לשאלותינו: "שאול מדוע אינך נח? מה החריצות בעבודות שחורות אלו? ענה בכעס: "וכי לא עבודות חשובות הן? הרי מישהו מוכרח להקים את המחנה והרי ביתנו הוא זה!" ושב לעבוד ולשיר. וראו זה פלא כולם שבו לעבוד במרץ ואף ה"קיטורים" שכחו. השבועיים חלפו עברו, המחנה הוקם וקשה היה לזהותו כמחנה אשר מצאנו בבואנו לכאן.

הטירונות החלה בהתלהבות, בבוקר ריצה, אחרי הצהרים ריצה ולפני לכתנו לישון כתוספת "ריצת לילה טוב". לשאול בעל הגוף המגודל לא דאגנו ואולי אף רבים היו החוששים מפני מתחרה רציני זה בריצות ובמסעות, אך לא, שאול מעולם לא היה בין הראשונים ולהיפך תמיד רץ היה בסוף אך לא כושל היה אלא עזר לחלשים ולמפגרים, תמיד דחף, משך או סחב רובה או תרמיל נוסף והיה מעודד כשתמיד בפיו הזמר, לעולם לא חדל היה לשיר בריצות, שאול אהב ריצות ומסעות קשים. תמיד היו ה"חברה" מגיעים לרגע המשבר הקשה וכל אחד היה מהסס אם להפסיק או לא, הייתה נשמעת צעקה – "הלו, סיור" וידענו

כי שאול הוא וכאילו יד נעלמה דחפתנו קדימה ובמשנה מרץ המשכנו ריצתנו. יום אחד כאשר תרגלנו על מגרש המכשולים והמאמץ היה קשה במיוחד כשל שאול והיה שוכב על הקרקע כולו חיוור ומעוות בהחזיקו את רגלו, אך מיד התגבר, קם והמשיך עם כולם ולא ידענו מה לו עד אשר הגעתנו השמועה – שאול סובל ממניסקוס קשה בשתי ברכיו. נודע לנו שכאשר התגייס לצבא הוחלט לשלחו ליחידה לא קרבית, אך שאול עקשן על שלו עמד ובסופו ניצח, והרי הוא חייל ככולם – אינו משתמט, אינו מפגר ואף נחשב בין החיילים הטובים ביותר. אז עלתה הערכתנו כלפיו פי שבעה. אף בשיעורים התיאורטיים הצטיין, תמיד ידע לענות, לשאול והיה בין החיילים המצטיינים בפלוגה. במשך הטירונות הסתבך שאול לא אחת בוויכוחים עם מפקדים אך לא מתוך רצון לנגח, להפריע או להרוס, אלא משום שתמיד היה מופיע להגנת אחד החברים שלדעתו נענש שלא בצדק והיה עומד לימין החייל, גם אם היה זה מתוך התנגדות למפקד זה או אחר.

שאול לא היה בחור שטחי, תמיד בירר, שאל, התעניין עד כי ידע את הדבר על בוריו. ואם היה מפסיד שיעור כתוצאה מעבודת מטבח או סיבה אחרת היה שאול ממהר להתעניין עד אשר ידע את השיעור כאחד החיילים שנכחו בשיעור.

כן, כזה היה שאול, לעולם לא נראה סר וזעף, תמיד חייך, תמיד חייך, תמיד שר ולעולם לא התנכר והתנכל למישהו. היה מלא מרץ, יוזמה והתלהבות. לפעמים היו החברה מעירים לו: "שאול תפסיק להתלהב כל כך, אל תהיה כה ברברי".

גרתי אתו באוהל אחד משך תקופת הטירונות וכן קורס סיור ב"אוהל שבע" המפורסם. זוכר אני כשהייתה מגיעה חבילה למישהו מיד היה שאול לוקח ומחלקה לכל דיירי האוהל, כאשר היו מעירים לו על כך – שהחבילה שייכת לפלוני ואין לקחתה ללא רשות, היה משיב – "חברה, עזבו שטויות. הן זה שייך לנו לאוהל שבע".

בסדרות, עת כולם כבר נמים את שנתם, היה שאול לוקח קופסת נעלים, מדליקה (מחוסר נרות) ולאורה, היה יושב ומנקה את נשקו אחר הירי, משמנו ומכינו ליום הבא. שאול היה תמיד מארגן ערבי הווי רועשים ושמחים. בידענו כי שאול מיטיב לחלל הפצרנו בו – "שאול נגן מעט" היה תמיד משיב בשלילה, לעולם לא רצה להתבלט כסוליסט.

מאוחר יותר, כשהתלכדנו, והיינו קרובים יותר איש לרעהו היה שאול לוקח את חלילו ומחלל, אך לא באופן רגיל היה מחלל. תמיד היה ממציא פטנטים והמצאות, והנה מנגן רק בפיית החליל ומפסיק, והרי כבר מנגן בחלקו השני של החליל.

כן תמיד היה שאול כה שונה ואחר מכולם אך כה חביב ומכובד על הכול. הנה חלפה עברה הטירונות, התחלנו קורס סיור, שאול כתמיד התלהב והתרגש והיה לומד בשקדנות וכבר חיכה בקוצר רוח ליום בו יקבל מפה ויתחיל ליישם את כל אשר למד. תמיד הלך בראש חולייתו, כאשר רגל אחת כמו נגררת אחריו בידיו מטה והוא רץ קדימה באמרו – "אין זמן, צריך להגביר את הקצב כדי לעמוד במשימה ולהגיע בזמן".

בעת חופשותיו בביתו היה לוקח מפה ומימיה, והיה יוצא לנווט ולהכיר את הארץ, תמיד היה חוזר עייף ורצוץ להמשך האימונים. לעולם לא יכול היה לשכב בחוסר מעשה, "לבזבז זמנו בשינה", כפי שהיה אומר תמיד.

הקורס נגמר והחל קורס מפקדי סיור, אשר הופסק לא אחת ע"י כוננויות פתע, שאול היה תמיד רציני בכל אותן כוננויות שכבר הורגלנו להן ולא הקפדנו בהן. תמיד היה מכין את נשקו,  חגורו ותחמושתו, והיה מוכן לקרב, "למען הוכחת עצמנו פעם" היה אומר.

בקורס הצטיין שאול כמפקד, וידע לשלוט באנשיו אם בג'יפ או בזחל"ם על הצד הטוב ביותר.

רק חולשה אחת הייתה לו, תמיד היה מרושל, בגדיו מלוכלכים ומוכתמים בשמן, ולעולם לא שם לב להופעתו החיצונית. זוכר אני באחד מימי הכוננות עת כבר היה קצין בהעירי לו "שאול, קצת דוגמה לחיילים" היה פוטרני בתנועת יד ואומר: "עזוב, עכשיו מלחמה ואין זמן לשטויות כאלו".

הקורס נגמר ואנו הלכנו למבדקי קצונה. שאול לא הצליח בהם, נעלב ונפגע קשות אך לאחר שסודר הדבר על ידו – הלך לקורס. פעם פגשתיו שהיה כבר בקורס הקצינים והוא אמר לי – שהיה רוצה לסיים את הקורס בציונים טובים, ללכת אל הבוחן שפסלו ולהוכיח לו עד כמה טעה. את הקורס אכן גמר בהצטיינות אך כמובן שלבוחן לא ניגש, לא היה זה באופיו לעשות מעשה כזה.

שאול חוזר לפלוגה כקצין ומתמנה על המחלקה המבצעית.

מתמיד שאף לפעולות, נווטים, ומבצעים מסוכנים.

והנה פרצה המלחמה ושאול כמובן קיבל את הפיקוד על מחלקת הג'יפים, הוא יצא בלב שלם כפי שהתבטא: "המלחמה היא מלחמתנו, ובשבילנו היא שאלת חיים, ואנו נעשה את עבודתנו על הצד הטוב ביותר", אמר וכך עשה.

שאול לא חפש את המלחמה, אך הלך לקרב מתוך הרגשת ההכרח, מתוך חובה לאומית ואישית גם יחד. הוא היה מסור בכל לב לעניין אשר לשמו יצא.

יהא שמו זכור לנצח בין גיבורי ישראל.

שאול האחד שלא ייתן לפול, כך זוכרו בועז אמיתי  (מתוך ספר סיירת שריון):

 עשרות זוגות רגלים עולות ויורדות בקצב. עשרות עיניים בולשות מחוריהן. הפרצופים – מעוותים ממאמץ, הגרון ניחר, הפיות נושפים, הריאות חושבות להתפוצץ. זיעה נוטפת ויורדת לאורך הגב; המאמץ הרב – הרצון עוד יותר.

– אחד כרע נפל – אינו יכול לשאת את המאמץ, חושב להיכנע.

– "קום בחור" – מצווה הוא להמשיך – "אל תיתן ליצר לגבור, אעזור".

– "תודה שאול" – אומר הבחור בזהותו את הקול – "אמשיך".

ושוב מתעוות הפרצוף והגרון ניחר, הפה נושף, אך הרצון דוחף. והבחורים יודעים שיש אחד שלא ייתן ליפול – ש א ו ל .

גבה קומה היה שאול, גופו בנוי איתן, מצחו גבוה ועיניים לו שותקות. למען האמת – מעט מזלזלות. מישיר היה עיניו אליך, וכמו היו אומרות: "דרוש שיפור!" ולאחר מכן: "אתה לא חושב?"

ישר היה שאול ורודף צדק. התגלמו בו האמת שאחרים לא העזו להביע והצדק שחבריו לא ראו. התגלמו בו הקיצוניות וחוסר הפשרנות, מתוך הכרה. נוטה היה להתמודד עם הבעיות הגדולות, והקטנות לא עניינוהו, אם כי הכיר בהן. "תנו לי אתגרים" היה נוהג לומר בכובד ראש, וכולנו אכן הכרנו, שכך הוא.

ועל הכול האפילה אחת, שהייתה לו לעמוד אש – אהבת המולדת. גלומה הייתה בו, בשאול, אהבה זו שלא ידענו מהיכן שאב אותה. רצונו לשתף אחרים ברגש זה, נתקל בחוסר הבנה לעיתים, מכיוון שכה אדירה ומלאת מסתורין הייתה. ואדיות, סלעים, צמחים ומפות, היו ממלאים את ישותו של שאול, והיית יכול לראותו בשעת נווטים כששפתיו מעלות בת צחוק, ספוק ניכר על פניו, וכל כולו מלא את הטבע. כמו אומר "תנו לי מפה ומימיה ואראה לכם גדלו של עולם".

שאול מיעט לספר על עצמו. כשהיו יושבים בחבורה והספורים קולחים והחבר'ה מלהגים, היו העיניים דוחקות בו, בשאול, לספר על עצמו, על עברו ותכניותיו, פטר: "דעו לחיות את ההווה כמו שצריך, ולאחר מכן דברו על העבר והעתיד".

כה קרוב נראה לעתים, ועם זאת רחוק מכולנו אלפי מילין.

מנהיג היה שאול, בכל רמ"ח איבריו. ואנו הרגשנו עצמנו נסחפים אחריו, כבתוך סופה הסוחפת כל דבר בדרכה.

כה חזק היה בחייו עד שנסתר מבינת הסובבים אותו להבין כיצד זה נגדע.

שרידי הג'יפ של שאול גרואג , בנצי צור ויורם אבולניק ז"ל

הג'יפ בער באש שקופה, לוהטת, כשמדי פעם מתפוצצים בו כדורים. לא היה את מי לפנות או את מי להציל.

mofet