סגן יעקב ירקוני ז"ל 947040

לזכרם ולכבודנו
האתר הוקם על ידי צוות מחיילי הפלוגה, במטרה לזכור ולהזכיר לנו ולדורות הבאים

נולד: ב קבוץ נען  20.5.1945

נפל: ב 5/6/67 בקרב על צומת רפיח

נקבר: בבית העלמין בקבוץ נען, בחלקה הצבאית.

קשר: אח – חיים (טובה) ירקוני  052-6121511  yarkoni@naan.org.il

קישורים: סרט לזכרו "חמישה בנים" (נופלי קיבוץ נען)

אתר משהב"טאתר יזכור

תיאור המעשה:

סג"ם יעקב ירקוני ז"ל, שימש כ-מ"מ סיור. ביום ה-5 ביוני 1967, בהסתערות על מוצב בצומת רפיח נפצע בידו. למרות זאת, מתוך דבקות במשימה, המשיך והסתער בג'יפ דרך שדה מוקשים על עמדות האויב. תוך כדי ביצוע פעולתו זו נפגע ונהרג.

 על מעשה זה הוענק לו : עיטור המופת

  • ניסן תשל"ג אפריל 1973, דוד אלעזר, רב אלוף, ראש המטה הכללי

מתוך מפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון:

בן מרדכי ולובה, חברי קיבוץ נען. נולד ביום ח' בסיון תש"ה (20.5.1945) בקיבוץ. כבר בכיתות הראשונות של בית הספר בנען נתגלתה יכולתו האמנותית בציוריו. מאוחר מזה, בהיותו בחטיבה, דבק בו "שיגעון" הארכיאולוגיה והוא יצא אל קורס ידיעת הארץ. מאותו יום היה גורר אתו תמיד שברי כלים, אבני צור ושלל רב ומגוון של עתיקות, אשר ברבות הימים מצאו את מקומם על הכוננית שבחדרו. אולם התעניינות זו והעיסוק באוסף לא מנעו ממנו את פעילותו בשטחים אחרים – בציור ובעסקנות חטיבתית. נעשה למרכז החטיבה ובסיימו את כיתת י"ב יצא להדרכה בתנועת "הנוער העובד" בחיפה. הוא היה יותר ממדריך; הוא היה גם חבר וידיד טוב שאפשר היה לשוחח אתו ולהתייעץ עמו בכל דבר. עוד בשעת לימודיו היה יעקב נער בעל נתונים אינטלקטואליים, שהלימוד לגביו לא היה עניין פורמאלי בלבד, אלא גורם המעצב אדם חושב ובשיחותיו בשעת ההפסקות, כמו בפעילותו בחטיבה לאחר מכן, היו דבריו מעין פניה להכרה של חבריו לספסל ולמצפונם. מובן שזמנו אחרי הלימודים והעבודה היו קודש לפעילותו החברתית. מלבד יכולת עיונית, אמנותית וחברתית הייתה בו גם נפש בעלת יסודות מוסר עמוקים ואדיבות בלתי רגילה שלא פעם גבלה עם אצילות רוח. לצה"ל גויס באוגוסט 1964 והגיע לסיירת השריון אשר בה עשה תקופה ארוכה. זמן מועט לפני שחרורו מצה"ל החליט לשרת שנה נוספת ובסיימו את הקורס חזר לחיל השריון ואחר כך הוצב שוב כקצין בסיירת. בשעה שנתן את שירות החובה בתנאי קבע פרצה מלחמת ששת הימים, וביום הראשון לקרבותיה, הוא כ"ו באייר תשכ"ז (5.6.1967), שימש יעקב כמפקד מחלקת סיור של ג'יפים בקרב שהתחולל בצומת רפיח. בהסתערות על המוצב שבמקום נפצע בידו אולם הוא המשיך להסתער דרך שדה מוקשים על עמדות האויב מתוך דבקות במשימה ובעשותו כן נפצע שנית פצעים קשים ובשעת פינויו מת מפצעיו. הובא לקבורה בבית הקברות הצבאי בקרית שאול ולאחר זמן הועבר למנוחת עולמים בבית הקברות בקיבוץ נען. על גילוי אומץ לב בקרב ודבקותו במטרה צוין שירותו לשבח על ידי אלוף פיקוד הדרום. לאחר נפלו הועלה לדרגת סרן. במלאת "שלושים" לנפלו הוציא קיבוץ נען "עלי זיכרון" לזכרו. בספר ב"סיירת השריון" בהוצאת חברים לנשק הוקדשו עמודים מספר לזכרו. בחוברת הזיכרון "אשר נפלו במלחמה" של הקיבוץ המאוחד הועלה זכרו. בספר "חמישה שנפלו – לזכרם", שהוציא קיבוץ נען, הונצח שמו. ב"גוילי אש", כרך ד', ילקוט עיזבונם של הבנים שנפלו במערכות ישראל, הובא מעיזבונו.

ירקוני היה חלק מן הפלוגה. אבל היה לו עולם עשיר משלו. הרבה החלטות להחליט. מספר אלי (מתוך ספר סיירת שריון):

הוא נתן את הכול, כתמיד, גם בסוף, עם אותו חיוך קונדסי –

חיוך של יודע       

חיוך של יענקלה.

ונותרו רק הזיכרונות.

הזיכרונות היפים… המפורסמים… העצובים…

– ונותרו רק הזיכרונות.

– יום קיץ לפני שלוש שנים. חיילים. ילדים שעדיין אינם יודעים את מה שלפניהם. אינם מכירים איש את רעהו.

ודרך השער מתקרבים בשלושה ובולט המוביל.

בצעדים איטיים מהססים – כחוששים. צעדיהם של חדשים, של לא מכירים. והם עומדים במרכז, מורידים מהכתף את הקיטבג הכבד, מקנחים את טיפות הזעה וממתינים. חשים את היחס הדוחה, יחס של וותיקים.

ואז מחייך המוביל, יענקלה, את חיוכו המפורסם ומיד נשבר הקרח והם הופכים ל"משלנו".

 – ניווטים מפרכים, ניווטים במדבר, החום מעיק ומכביד נוראות, הזיעה קולחת ומסנוורת את העיניים, הלשון צבה, הרגלים מסרבות להמשיך והראש מוטה כלפי מטה, ראש עייף ואדיש. יענקלה מוביל, שותק, נושך שפתיים מנסה להמשיך ככולם. ובעיתו ידועה – בעיית הרגליים של יענקלה – בעיה שכולם הכירוה וכולם כיבדוהו בעבורה. דוגמא לכוח רצון על-אנושי לגמור עם כולם ואפילו ראשון.

– ניווטים בגליל. חורף, בוץ, גשם, דרכים חלקות, הרים תלולים, סבך קוצני ודרך אין-סוף, אין סוף…

ולפתע, קרוב לסוף, הוא נעצר ובעקשנות ילדותית – "לא ממשיך ללכת, אתפוס טרמפ". והחברה אפילו לא מנסים לשכנע – יודעים שהוא ימשיך אתם. והלבטים הנוראים בעיניים, להמשיך או להישבר לפני הסוף. ואל לכם לשאול מה יהיה הסוף. הרי זה ברור – הוא אתנו.

– ימי הכוננות של חורף, תקריות בצפון.

יענקלה בהדרכה. חלק יוצאים וחלק נשארים. יענקלה בין הנשארים. כולו זועם וזועף ומארגן שביתות: למה אנחנו כן והוא – לא. לא מעניין אותו כלום. מקומו צריך להיות איתנו, למה הוא צריך לקרוא על הכול בעיתונים? למה הוא לא בעניינים?

 וימים ארוכים הוא מסתובב. לא מדבר עם איש – ממש מסוכן. וכרגיל לאט לאט הוא נרגע, מבין, חושב ויודע.

– לבסיס. הכול נטחן, נבחן ונבדק מאחורי זוג עיני פלדה.

היא רוצה להתחתן – הוא עדיין צעיר.

אותו רוצה המשק – הוא רוצה לטייל בעולם.

צריך לעבוד – הוא רוצה לבלות בעיר.

לבטים ארוכים וממושכים – לבטי חיים, לבטי-התבגרות.

שוכב על המיטה, סיגריה מפורסמת ותמידית ביד, עיניים בוהות לנקודה לא מוגדרת בתקרה והוא שופך את ליבו, מנסה לעזור לעצמו בקול רם, מנסה למצוא פתרונות.

וכרגיל – בסוף נרדם, כשהרדיו פתוח והספר על חזהו והסגריה, דולקת על הרצפה.

לא הוטרד מכלום – והכול הטריד אותו.

– ובקרב – לא היו כל מחשבות. הכול קר. בהיר וידוע. צריך וזהו, לא למען עצמו, לא בשבילן.

– למען המולדת.

למען רחוקים –

למענך יקירה רחוקה.

ונותרו רק הזיכרונות

רק הזיכרונות. 

ועמוס, גם הוא מן המחזור של ירקוני, גם הוא עבר עמו שנים ארוכות וקשות, שבהן מתחשלת ידידות אמיצה שאין לה תחליף, כותב אליו מכתב אחרון, שאין אחריו תשובה (מתוך ספר סיירת שריון):

 ירקוני שלום!

אף פעם לא כתבתי לך מכתב, היינו שני קטבים מנוגדים ותמיד שמרת לי מידה מסוימת של זלזול. אבל עכשיו אחרי שאתה כל כך רחוק, אולי אוכל להתקרב אליך קצת.

תאר לעצמך שאני צריך לבוא לנען אל ההורים שלך ולספר להם עליך, אתה לא חושב שזה מגוחך? במקום שאתה תבוא אל החדר שלהם ותאיר את כל החושך המכביד שמסביבם, שתקפוץ אליהם רק עוד פעם, לספר איך ניצחנו "כמו כלום". תזרוק לאמא שלך את בגדיך המאובקים, תקרוץ לו לאבא קריצה של שני אנשים מבינים, אחר כך תספר כמה סיפורים, לצאת ידי חובה, לאח שלך ואחרי זה תסתלק לך משם עם כובע הטמבל ההפוך על הראש (אל תשכח להפוך) לחצר הקיבוץ, לאן שנדמה לך שרק לך מחכים…

 אצלנו עכשיו כרגיל, שגרה אפורה של אימונים, לפעמים בערב נדלקת מדורה וכל מיני חבר'ה מתאספים מהחושך להתחמם משהו מהאש, יושבים ככה מסביב שרים קצת, מספרים זיכרונות מהמלחמה ואני מחפש אותך במעגל האור כי אתה חסר לפלוגה הזאת.

באים הנה כל מיני עיתונאים לשאול שאלות, תאר לעצמך שאנחנו גיבורים על חשבונך, הפלוגה זוכה לכל מיני ליטופים ותשבחות ומרוב זה כבר אין אבק על הכתפיים (אתה זוכר לבטח, ההובי החטיבתי לטפוח לעצמך על השכם) שכחו פה את העיקר !

סלח לי שאני כותב לזכרך, זו אינה זכותי ואת דמותך לעולם לא יצליחו לבטא במילים או לקפל בחוברת זיכרון. היית עולם בפני עצמו, עם חוקים אכזריים ובלתי מתפשרים. חוקים של עבודה מאומצת, של אהבה ושנאה ושל כנות אמיתית וצרופה.

הצבא הוא מסגרת טובה בשביל אנשים היודעים "לכפוף את הראש". המושג הזה אצלך בכלל לא היה קיים, כמה עונשים יכול היית לחסוך לעצמך אילו לא התעקשת עד הסוף להגיד למפקדיך בדיוק את מה שאתה חושב. באיזו אהבה היינו מקיפים אותך – אלמלא דאגת להעמידנו בדיוק במקום המתאים לנו בעולמך, ומצייר לפנינו בצבעיך החריפים, את דמותנו כפי שהיא מצטיירת לעיניך. (היה צריך "עור של פיל" בשביל לקבל תמונה שכזו בחיוך).

לא הכרתי את הצד הספרותי שבך, אך אני בטוח שהיה עשיר ומלא עניין. אהבת לדבר, להתווכח, לשכנע בלהט, אבל בעולמך הצבאי היו המילים גורם משני…

היו לך רגליים ארורות. בכל ניווט ידענו שאתה הולך על רצון. לא סיפרת אבל אנחנו ידענו. ובכל זאת מעולם לא התפלאנו למצוא אותך בין ראשוני המסיימים.

זוכרים את מדבר צניפים? הלכנו שם פעם בתופת של חום; בלי מים, בלי סוף. פתאום סיפרת על אמבטיה של מיץ משמיש קר, שאמא תכין לך כשתחזור (כמו היה הולך בעולמו שלו; כמו רצה להבהיר, להקל עלינו בעולמנו המוגבל, צר הראיה, שלא יכול היה להתעלות מעבר לקושי הגופני).

היית מ"מ ג'יפים שלי, זוכר איך התלוצצנו, שאני למעשה שולח אותך למוות ואיך שזה היה בדיוק ככה… כשראיתי אותך מקופל ונופל מעל לתעלה, התמוטט בתוכי הכול.

ירקוני!

זה היה חשוב לי יותר מהכול… רציתי שתצא חי מפציעה זו, והיה במותך מין אכזריות כפוית טובה.

הייתי שם אחרי זה, ירקוני.

זה כמו בסיפורים. האבק כיסה את הכול וכבר לא נשאר זכר… כמו שלדי המכוניות השרופות בשער הגיא. אנשים נוסעים שם עכשיו להתרחץ בים והם אפילו לא נעצרים לכבד את זכרך, אצה להם הדרך ויש עוד שלל רב המפוזר בשני צדדיה.

אתה יודע, עכשיו זה במודה, כל מיני שירים וחרוזים, שאנשים שבכלל לא חבבת כתבו לזכרך, היית מתפקע לשמוע שהפכו אותך לקדוש, אבל ככה זה… בכלל – כל כך הרבה מילים מזוהמות, ומעשים עוד יותר מזוהמים, מפריעים את הדממה שצריכה הייתה להיות תלויה ועומדת בחלל העולם.

תסלח לה, לפלוגה, ירקוני – שגם היא מצטרפת לפעמיים למקהלה, שגם אנו שוכחים, אפורים, שגרתיים, חוזרים לטעום מהנאות היום-יום. תסלח לנו, שבאורח כה בנאלי, כולנו נהפכים להיות לא ראויים למותך.

בעצם אל תסלח לנו אף פעם.

mofet
yakovyarkoni
מנוחתו בבית העלמין בקיבוץ נען