נזכור

לזכרם ולכבודנו
האתר הוקם על ידי צוות מחיילי הפלוגה, במטרה לזכור ולהזכיר לנו ולדורות הבאים

הנופלים במלחמת ששת הימים

הנופלים לאחר ששת הימים

הנפטרים במהלך השנים

ההגעה לאיסמעליה ( תעלת סואץ ) מתוך ספר הסיירת

יום ו' 9.6.67

04.30 (לפנות בוקר)

 שחר אפרורי וחיוור שלח אצבעות ראשונות אל הפלוגה השקועה בשנת-מוות כבדה, שנת-שכחה עמוקה ואובדת.

קרניה המהססות של שמש-המדבר הזהובה רפרפו קלות על פניו הגלויים של דיטל, שהיה מוטל על צידו על אדמת החול התלולה, מכורבל במעיל הרוח, כשהוא חובק את הרובה כילד זה, החושש כי ייקחו ממנו צעצוע בעת שנתו.

הקרניים – נגעו לא נגעו – בגבו של תני, שהיה ישן כשהוא שעון על הגה הג'יפ, וממנו החליקו רצי-האור ופיזזו על בלוריתו לבנת האבק של קפלן, שזעה ברוח הבוקר החרישית.

שרוע לצד שרשרת הפטון הדומם, הקר, היה פלווס בוהה אל שמי-השחר התכולים, הקרירים שממעל בעיניים לא רואות.

בהגנה היקפית מושלמת נחה לה הסיירת על הרכס החולי כאילו קפאה על עמדה בצוו קסם. רק השומרים, משפשפים עיניים דלוקות מאבק ומלילות ללא שינה, הרימו מבטים לא מאמינים.

לאורו האפור של היום החדש, מבעד לערפילים דקים, מתפוגגים במרחק, נתגלתה עיר רפאים, מופיעה ונעלמת חליפות. בנייני ענק לבנים, עצי-דקלים ואשר נעים בבריזה. ומעט קרוב יותר, ריצדו והבהיקו בברק תכלכל מימיה השלווים של תעלה הנמשכת מאופק עד אופק. בצפון מזרח התקשטו הקמרונים המוזרים, הסוריאליסטיים של גשר גדל-מידות, שכאילו הושלך ביד ענק אל לב ישימון החולות וביצות המלח הטובעניות. שני סרטי אספלט חצו זה את זה, בזוית ישרה, שם ניצבה בצד סככת זקיף קטנה ומלבינה.

איסמעיליה, תעלת סואץ, גשר הפירדאן, הצומת…. כל אלה יהפכו בעוד שבועות לשמות נרדפים לתעוזת השריון, לעוז ההחלטה, לפריצה שוטפת של אוגדת הפלדה ולדבקותה הבלתי-נלאית של הסיירת במשימה.

הם יהיו לשמות נרדפים להבקעה חדה כברק אשר ביתרה את חצי-האי המפרפר, במאמץ אדיר אל תעלת סואץ. ולקורבנות, קורבנות שלעולם לא תהיה להם תמורה. לתהילה, שנקנתה בדם רעים-בנפש ובמבט אחרון של עיניהם הכבות, מצועפות מלהט מדבר וייסורי גסיסה נוראים בתוך מפץ-רימונים, נביחת רובי-הסער וילל הפגזים השורקני.

אך עדיין הם נחים להם, המקומות האלו ללא שם, בשלוות השחר הקרה, אלמונים לנגד עיניהם הלא-מאמינות של ששה זקיפים, לרגליה של סיירת אחת שסועה, שמחציתה נותרה חרוכה ומעוותת בצידי הדרך:

 בזחל"ם 20 מ"מ מפוחם וקרוע, בג'יפ שרוף ועשן, בתעלות קשר, אשר צחנת חללים כבר עומדת בהם, מעורבת בריח אבק-השריפה וט.נ.ט. שטרם נפוג, על רצועת האספלט המתפוררת תחת שרשראות הפטונים, בשדות הלבנים אשר רבבות המוקשים שנזרעו בהם – נקצרו ברעם סופה.

כיצד הגיעה הסיירת אל גבעת החול הזו, לנוכח איסמעיליה ותעלת סואץ ?

הזינוק האחרון אל התעלה החל עוד בערב הקודם, ביום ה' עם רדת החשכה. הסיירת, שהייתה חוד-החנית של חטיבה, שהותירה אחריה 300 קילומטרים של לחימה לא פוסקת, 150 טנקים סובייטים מובסים בחולות הטובעניים, שש חטיבות אויב מנופצות, נצטוותה לנוע במהירות לעבר התעלה.

אל"מ שמואל, המח"ט, פקד על שלומי, קצין הסיור האישי שלו, לוודא שהטור מוכן לתזוזה והוא עצמו הצטרף אל ראש הטור, כשהוא מדווח לטליק על כוונתו, אך לצומת קנטרה-איסמעיליה הגיע שמואליק אחרי הסיירת. מפקד האוגדה פקד עליו שלא להצטרף לכוח החוד.

 ששה טנקים, שמיכליהם מולאו בדלק שנאסף משאר הטנקים של החטיבה הממתינה, והג'יפים שנותרו לפלוגת הסיור המחוצה, פתחו בתנועה על ציר הכביש. לילה רביעי ללא שינה של ממש (מספר שעות שינה טרופות בחניה בג'בל-ליבני לפני יומיים…. חודשיים…. שנתיים….).

עת הטנקים בראש נעצרים מפעם לפעם לפקודתו של אורי, מאירים מטרה על קו הרכס ויורקים פגז לעברה, הייתה הסיירת ישנה בתנועה.

 כחזיון מעולם אחר נעה השיירה לסירוגין בטמטום מנומנם של אנשים, שהיו נותנים הכול תמורת שעת שינה אחת. עם העצר הטור לרגע, נפל ראשו של אסא ונח על המקלע שלפניו. מוטי ברלבב נרדם, שעון על ההגה. הלפרין, הרכין ראשו על מכשיר הקשר ועיניו נעצמו כהרף עין.

הכוח שלפניהם כבר התקדם 300 – 500 מ' והחטיבה כולה ממתינה באי ידיעה מאחור, לצוות הג'יפ שיתעורר.

ידו של עמוס נחה על כתפו של אסא, טלטלה אותו בחשכה והג'יפ זינק קדימה לסגור את הרווח.

פגז  –  הבהק  –  תנועה  –  תנומה…   קולו היעיל, השקט של אורי בוקע ממכשיר הקשר הגדול, שנורותיו הצבעוניות מנצנצות בדממה בעלטה. אורי נותן פקודת אש,  פגז  –  תנועה  –  תנומה….  שני הג'יפים, של אורי ושל אלי התקדמו מעט לפני הטנקים. אורי מנסה להיזכר בנפגעי הפלוגה, אשר נותרו מאחור, הרחק לאורך ציר ההתקדמות מחציית הגבול – ועד עתה.

השינה עוטפת כצמר-גפן רך, סמיך, שאי-אפשר לקרוע בו פתח.

מוכרחים ! מוכרחים… הטנקים מתקדמים, הג'יפים מתגלגלים אחריהם, נעצרים. מי מת ? ומי פצוע ? מי עוד יהיה אתנו – ומי לא ? מי נפגע האחרון ?

צביקה קורנבליט, האם נמחץ למות בשרשראות הצנטוריון שלנו ? רגע, זה היה ברפיח ? לא, נדמה שבחוצות אל-עריש, בלילה האפל של יום ב,.

ולפניו, לפני אל-עריש, היה הג'יראדי, הסייר-קשר בג'יפ, יורם אבולניק,

 שחרחר, מוצק, ידי זהב – הלך. מת גם בנצי צור, הסמב"ץ שהצחיק את כל הפלוגה עד דמעות, עד דמעות.

 סמבצור מת. וסג"מ שאול, מרושל הלבוש, סייר מלידה, תמיד מוכן להתקדם, תמיד לנוע…. בג'יפ פתוח אל לוע הג'יראדי. פגז נפיץ מטווח קצר עד אימה, עצר אותם. נותרו מכיתות מתכת מעוקמות, גומי שרוף, עשן דועך.

 בג'יראדי, נפגע גם אורי זנד, 0.5, הוא הועבר אחורה, האם הוא חי עדיין ?

את עציוני ודאי נפגוש בבית. אבל מה עם היד שלו ? וגבי ? הוא נותר שם מרוסק מהתפוצצות מוקש תחת הג'יפ לצד הכביש… הג'יראדי… כביש האספלט… העיניים נעצמות, השמורות כבדות.

 יד כבדה הניעה את אורי. הוא התנער בחשכה הסמיכה סביבו. היכן אנו ? הטור על הכביש, הג'יפים הנעים קדימה. ג'בל-ליבני ? ביר-גפגפה ? לא לא, אנו כבר קדימה יותר, בדרך לתעלה, שמוליק אמר לרוץ !

 קולו של היימן בוקע מבעד לערפילים המתפזרים : "אורי, יש מצרים לפנינו ! תרביץ בהם" אלי התנער גם הוא בספסל האחורי, שפשף עיניו הדלוקות ושב לאחוז ברובה הסער. במרחק 30 מ' ניצב טי 54 כשהזחל הימני שקוע עמוק בחול הטובעני. ליד הכביש ניצבו ארבעת אנשי הצוות המצריים ואותתו לסיירת, שחשבוה ליחידה מצרית, שתאסוף אותם בטרמפ לתעלה. עולם מוזר… צרור ארוך והג'יפים המשיכו להתקדם לאחר שהטנקים הדביקו אותם.

ומי נפגע לפני הג'יראדי ? הזחל"ם, הזחל"ם השרוף, פגיעה ישירה של נפיץ, בצומת רפיח, בהסתערות. אורי ניסה להעביר לפני עיניו את אנשיו שלחמו מתוך הזחל"ם.

שלמה קניגסבוך היה שם ? הרי בעצם לא זה היה מקומו. נדמה לי שנפצע. בטח נפגוש אותו מדדה על קביים בביה"ח של באר-שבע. בעצם – תל-השומר טוב יותר. אפשר יהיה לגנוב אותו לתל-אביב, לארוחת שחיתות לא-נורמאלית, כמו שקבענו לפני הקרב. נשב ונשיר ונשאג בצחוק פרוע וכולם סביב יסתכלו. ושלמה יהיה שם בחיוך שקט.

בנצי ניסנבויים – שרק יצא מזה ! רגע, הרי הוא היה בג'יפ בפריצה לרפיח. האם עבר לזחל אחרי-כן, במלכודת הצומת ? האם נשאר בג'יפ ? הרי נפצע…

ומה עם סמל המילואים, פולק, החובש, גם הוא היה על הזחל"ם כשיצאנו. בחור חמד, מן אבא שכזה. תמיד הושיט יד לעזור. איך בעצם הגיע ליחידה ? הרי התייצב ממש לפני שהכול התחיל. נדמה לי שהתחתן לפני חמישה חודשים, היכן הוא כעת ?

יעקב יעקבי, רצה להגיע לקהיר במוסטנג לבן, ויש לו חיבה מיוחדת לממטרות בימי חמסין, לבחור הזה. השקה את חצי הפלוגה כדי לסגל אותם לתנאי המדבר…

וזוילי מקס, הבחור בעל העיניים הנוגות והמבטא הצרפתי הקל, שהגיע אלינו מחיל-האוויר, מה איתו ?

 גם גושן היה צריך להימצא בזחל"ם. אבל לאחד כזה לא יכול לקרות שום דבר. הרסיסים בטח קפצו בריקושט מהעור שלו. אולי קצת נחרך, אבל בטח צלח-עבר יבש, הרי אי אפשר אחרת.

 בורביל היה המקלען. הוא היה שרוף וכווי עד לבלי הכר. אבל בהכרה מלאה. הוא דיבר עד הרגע האחרון, בעיניים פקוחות, בייאוש שקט, נורא, "אפילו העצים לא יסתכלו עלי עכשיו" אמר. ומת. בשקט, בעיניים פקוחות,

בפנים שרופים.

 ואבי, הרובאי שהסתייג מהרובה, מהנשק. אבי, שפניו מהורהרים תמיד. וחן רוזנברג – רציני, בוגר, שקט. ו"ג'וזף" אליהו, עם החיוך הנצחי, הקונדסי. האם ניצלו ? האומנם לא נותר מהם דבר זולת קרעי-בגדים חרוכים

 בזחל"ם מנופץ,

היכן ירקוני ? אסא ראה אותו בנקודת איסוף פצועים ליד הצומת. הד"ר הבטיח שיחיה. פצוע, אבל יהיה בסדר. יחיה… יחיה…

 פניכל עם הפצועים, מאה אחוז. ראינו אותו נוסע לאחור, פצוע, על גבי הקומנדקר, ליד הצומת. גם הוא בסדר.

ולפני כן, לפני צומת רפיח, בתחילת הפריצה – אלגמיס. הסמ"פ השחום, הנוקשה, שידע להתהולל עם החברה "כל זמן שעוד אפשר" – כך אמר.

יוסי שחיוך אחד שלו היה שובר את ליבן של כל בנות הבסיס. יוסי, מוטל נקוב כדורים במבואות חן-יונס. ולעולם לא יכריח עוד את החברה לאכול ולבלות על חשבונו בעיר הגדולה בימים של סדרה וכוננות.