ישי גלעדי

לזכרם ולכבודנו
האתר הוקם על ידי צוות מחיילי הפלוגה, במטרה לזכור ולהזכיר לנו ולדורות הבאים

בס"ד

 

ישי גלעדי – זיכרונותיי ממלחמת ששת הימים.

 

כבר מזמן אני חושב לכתוב על הראיה הרטרוספקטיבית של מלחמת ששת הימים, כדי לשלב את המאמר באתר הזיכרון של פלוגתי – פלוגת הסיור של חטיבה 7, בפיקודו של אורי אור.

המלחמה מצאה אותנו לקראת סיום קורס הסיור, והיא הייתה שלב הסיום.

היינו בכוננות באזור מבטחים, כאשר אנו גרים תחת יריעות הסוואה ומצוותים בג'יפים ובנגמשים. אני הייתי במחלקה של עמוס אילון, על זחל"ם שהמ"כ שלו היה גיטליס, ואיני זוכר את יתר חברי הצוות פרט לשלמה פריגלנדר (היום פרי). אחד מהחיילים היה תגבור לפלוגה, קיבוצניק שהיה כבר לוחם ותיק כי השתתף כרגם במבצע סיני. הוא היה נטע זר, והיו הרבה קונפליקטים אתו לגבי מוסר הלחימה, שהיה שונה מאד מזה שאליו חינך אותנו גורודיש, בעיקר ביחס לשבויים.

היו הרבה שיחות בין החברה. כולנו היינו בני הדור שקיווה שישראל בגבולות 66 היא המדינה שאנו שואפים לה, ולא היו לנו שום כוונות לכבוש חלקים נוספים. האויב היה המצרים, ולא הייתה לנו כל ידיעה או כוונה להילחם ביתר הגזרות, וממילא כל הצבא היה מרוכז מול מצרים.

אני הייתי היחידי שאמר שאנחנו נמצאים בדור הגאולה, והמצב הנוכחי של ערב המלחמה, אינו סיום המהלך, אלא המהלך עתיד להסתיים בבניית המקדש, כולל כיבוש הארץ.

היה לי חבר עקביה, שנפטר בינתיים, שבגלל המעשה שלהלן גרם לי לזכור באופן מיוחד את הנושא. הוא היה חילוני למהדרין, שדי לעג למנהגיי הדתיים. אחרי המלחמה, ביום האחרון או כמה ימים אחרי, נגש אלי עקביה כשראה שאני מניח תפילין, ובקש להניח גם. אני דחיתי אותו ואמרתי שלא ילעג לי, ואין לו שום נגיעה למצווה זו. הוא היה רציני ואמר לי תראה, אתה היית היחידי שראה את המציאות נכון. כולנו רצינו רק להדוף את המתקפה המצרית, ולא הייתה לנו שום ראיה של ארץ ישראל. כאשר דיברת על כך שאנו בתהליך גאולה, ידעתי שאתה מדבר שטויות, וזה התאים לי לראיה שלך כדתי המנותק מהמציאות הראלית ומאמין בדברים בטלים. היום, אחרי שהתברר לי שהיית היחידי שהבין את המציאות, אני מבין שאולי יש בדת משהו נכון, ואני רוצה להניח תפילין. זה הרשים אותי והנחתי לו תפילין. למיטב ידיעתי הוא לא חזר בתשובה, וכמו רובם, נשאר חילוני גמור. אבל האירוע עשה עלי רושם גדול.

ביום העצמאות ה-19 יצאנו לחופש, והכוננות החלה מיד כאשר חזרנו לבסיס. היינו מוכנים למלחמה, אבל הפיקוד העליון היה מאד סקפטי לגבי המוכנות שלנו. גורודיש סיפר שאנו מסוגלים לעשות הרבה יותר ממה שהאמינו, ואז החליטו לעשות הצגת תכלית של הסיירת בג'וליס, לפני כל הפיקוד כולל הרמטכ"ל רבין. מי שנשלח מהפלוגה בתור סייר קשר לגיפ' ההצגה היה חברי אליהו יוסף ז"ל שישן באוהל שלנו במיטה על ידי. היא היה זריז באופן מיוחד, אלוף הפלוגה בריצה מהירה. כאשר חזרו החיילים מהצגת התכלית, התברר שזה היה אחד מהטריגרים לאמון של הפיקוד בצבא. הוא הספיק להחליף תוך כדי הסתערות מהג'יפ כמה מחסניות במקלעון, ולפגוע היטב בכל המטרות שהיה צריך, דבר שהדהים את הצופים, והיה הרבה מעבר למה שחשבו שאנחנו מסוגלים לעשות.

אלי נהרג מיד בתחילת המלחמה כאשר מרגמה פגעה בזחלם שלהם, וכולם נפלו. כתבתי עליו את המאמר בספר הזיכרון  של הפלוגה. מה שלא סיפרתי שם, הוא עוד סיפור עליו. החברים באוהל נהגו לברוח לבאר שבע בערב, כדי ללכת לסטיקייה ואח"כ לזונות. אני כמובן לא יכולתי להצטרף גם כי לא הלכתי לזונות, וגם האוכל שם לא היה כשר. אבל הוא חזר וסיפר לי בגאווה על החוויה. אני מצד אחד קינאתי בו, ומאידך ראיתי זאת בצורה מאד ביקורתית. היום אני שמח שלפחות את החוויה הזו הוא לא החמיץ.

אני עצמי הייתי כמובן בתול, ואחד מהמחשבות הכי קשות שהיו לי הייתה האפשרות המאוד קרובה שאפול בקרב, ולעולם לא אזכה לדעת אישה, ובוודאי לא לילדים. דווקא הייתה לי אז כבר חברה, היום אשתי, והיא הייתה היחידה שבקרה אותי במחנה נתן, כיוון שהורים אז כלל לא חלמו שאפשר לבקר ילדים בצבא. היא הגיעה יחד עם פנינה, חברה של חברי חיים וולורט ז"ל, ובקרו אותנו כמה פעמים.

המפגש האחרון שלי עם רחל היה ביום העצמאות, ובעצם באותה פגישה היא כבר החליטה שנתחתן, למרות שעדין לא הודיעה לי על גורלי. מכל מקום מכתביי אליה שהיא שמרה בנוסף למכתביי להוריי, הם כלי עזר חשוב לזיכרון מאז. מתברר שהשוואה בין הכתוב לבין הזיכרון המתעתע מגלה עד כמה לא ניתן לסמוך על זיכרון שאינו מגובה בתיעוד.

בליל יום פרוץ המלחמה, ה-6 ביוני 67, אסף אותנו גורודיש, וקראנו ביחד את קריאת הקרב "עלה קרב", והלכנו לשכב תחת הרשתות בהנחה שלמחרת תחל המלחמה. ראינו בבקר המון פוגות טסות מעלינו, ולא הבנו מה קורה. אח"כ הגיע הפקודה "סדין אדום", ובבת אחת יצאנו למלחמה.

בניגוד למוסכמה כאילו היינו בטוחים בניצחון, המצב כלל לא היה זה. זו הייתה מלחמת אין ברירה על קיום העם, כאשר כולנו ידענו באופן הכי מוחשי כי גורל העם מוטל על כתפנו, וחווית מרד גטו ורשה הייתה חרוטה בנפשנו באופן הכי מוחשי. כל אחד מהלוחמים בסיירת היה מוכן למסור נפשו, וזה ההסבר לכך שהיינו מוכנים להסתער עם ג'יפים חשופים מול מתחמים לחימה סובייטיים מלאי חיילים מצריים.

פרצנו לכיוון רפיח, וכבר בשעה הראשונה נהרג הסמך, אלגמיס, וכך נכנסתי למוד של הכרת המוות והבנה שאנחנו תחת אש אמיתית.

המשכנו להסתער קדימה, ואחה"צ הגענו לאזור שיח זוויד, שם התברר שישנם פצועים שצריך לפנות לבית חולים במבטחים, אבל האמבולנס לא יכול לנסוע וצריך ליווי. לקחו אותי ואת במרגי ונסענו לפני האמבולנס. באחת הסמטאות שחצינו, נפתחה עלינו אש חזקה, והצלחתי במקלעון לפגוע ביורה ובמי שהייתה על ידו. המטח הזה, שהיה הראשון שבו ראיתי את הפגיעה, נחרת בזיכרוני בצורה קשה כאילו יריתי לעצמי בבטן. 40 שנה אחרי כן קבלתי טלפון מבני הצעיר, שהיה במארב בחברון, ואמר לי, "כעת אני מבין מה שסיפרת לי על המכה בבטן". זה גורלו של עמנו, שנאלץ להמשיך להגן על עצמו. המשכנו בנסיעה תוך אש, ובשלב כל שהוא ראינו פתאום שורה של מוקשים שהונחה על הכביש, ואפילו לא הספיקו להסתיר אותם. לא הייתה לנו שם אפשרות לעצור או להתחמק, ופשוט עלינו עליהם. קרה לנו נס, ושני הגלגלים הקדמיים נכנסו בשולי שני מוקשים, והסיטו אותם לצדדים, וגם הגלגלים האחוריים המשיכו להזיז אותם, כך שגם האמבולנס שאחרינו עבר בפרצה שנוצרה. הרבה שנים אחרי כן עוד הייתי בא למקום עם ילדי כדי לברך "שעשה לי נס במקום הזה".

בבית חולים שדה שאליו הגענו, כבר היו חברים פצועים. זכורה לי במיוחד שיחה עם בורביל (חכם) שהיה שרוף לגמרי אבל לא עלה על דעתו ששעותיו ספורות. גם אני, שמעולם לא הייתי במפגש כזה, לא ידעתי שמצבו סופני. דיברנו על הפגיעה שלו, ועל כך שבזה הוא סיים את הלחימה ונמצא בתנאים יותר טובים מהלוחמים וכו'.

בבקר חזרנו בג'יפ לפלוגה, שכבר הספיקה להתקדם בראש הכוח לגבל ליבני. אני לא זוכר באיזה יום הייתה ההפגזה הכבדה של הקטיושות באזור שיח זוויד, אבל הלקח שלמדתי ממנה היה שניתן לעבור הפגזה של מאות פגזים על שטח מצומצם, חולי, בלי שאף אחד יפגע כלל. אחרי ההפגזה כולם קמו בריאים אך מכוסים אבק.

בהתקדמות נתקלנו בשני סוגי גופות. גופות האויב שהיו הרוב, עוררו בנו רק סקרנות למרות המראה המקאברי-סוריאליסטי של השרידים. לעומת זאת גופות של חיילנו, גרמו לנו למועקה וצער מתמשך.

על שחרור ירושלים שמענו רק באקראי ביום רביעי, ולא הבנו כלל מאין זה נפל עלינו. כלל לא ידענו שירדן הצטרפה למלחמה, והיינו בטוחים שאנו בחזית היחידה כיוון שזו הייתה הכוונה לפני המלחמה. אבל כאמור אני באופן אישי חיכיתי לשחרור רק לא ידעתי שהגיע המועד לשלב הזה בגאולה.

אחרי הקרב הגדול של השריון בג'בל ליבני, שאנחנו היינו רק צופים מאחור, ההתקדמות לתעלה הייתה מהירה.

כל אותו שבוע לא יכולנו לישון והיינו עייפים באופן טוטלי. הגענו לגשר הפירדן על התעלה, ועל הגשר הייתה עמדת נ.מ. מצרית שהיה מורכב בה מקלע גרויינוב. אני ידעתי לתפעל אותו, וישבתי עליו. לעמדה הציבו אותי עם פריגלנדר, והתפקיד היה להגן מפני כוחות מצריים שינסו לתקוף אותו תוך כדי נסיגתם מסיני. איך שהתיישבתי על המקלע, נרדמתי. בבקר התעוררתי ואמרתי לפריגלנדר, איזה יופי, שהיה לילה שקט. הוא צחק, ואמר לי איזה שקט, תראה כמה מצרים קצרת בלילה. נדהמתי למראה הרבה גופות שהיו מוטלות בשטח שעליו שלטנו. הוא סיפר לי שכל פעם שראה תנועה בשטח, העיר אותי, אני יריתי צרור ארוך מהמקלע, והמשכתי לישון. ככה כמה פעמים במשך הלילה. יצא שחיסלתי יותר מצרים תוך כדי שינה מאשר במצב ערות. הסיפור איך סבא הרג המון ערבים בחלום, הוא אחד הצ'יזבטים האהובים על נכדיי הרבים, שכל אחד בתורו שמע אותו כסיפור על מלחמה רחוקה, בין סיפורי מלחמות החשמונאים ובר כוכבא ומלחמת השחרור של סבא רבה.

לפני המלחמה הייתי חבר בחברה להגנת הטבע, ודאגתי לכל בעלי החיים שבטבע. ההשפעה של הריגת יצורי אנוש רבים, למרות היותם אויב בן מוות, השפיעה עלי באופן מהותי. בהמשך השירות התברר לי שהפכתי לאדיש להריגת בעלי חיים. עשינו מטווחים על חיות בר, וכאשר למשל נכנס איזה כלב למסלול הנסיעה של הג'יפ, לא היססתי לדרוס אותו ללא ניד עפעף. רק שנים רבות לאחר מכן חזרה אלי חלק מהאמפטיה ליצורים חיים, שהייתה פעם שלטת בנפשי. למרות האמור, אני ממשיך לחנך את ילדיי ואת נכדיי למושג של הקם להורגך השכם להורגו, כפשוטו, שכן זו הדרך היחידה, לצערי, להתקיים כעם בעולמנו.

‏כ' חשון, תשע"ט – ‏29.10.2018.

ישי גלעדי טל' 0547792642.

זיכרונותיי מהצבא.