טור' שמואל חכם ז"ל

לזכרם ולכבודנו
האתר הוקם על ידי צוות מחיילי הפלוגה, במטרה לזכור ולהזכיר לנו ולדורות הבאים

נולד ב שער העמקים  8.6.1947

נפל ב 5/6/67 בקרב על צומת רפיח

נקבר בבית העלמין בשער העמקים, חלקה צבאית, חלקה 1, שורה 1, מצבה שניה.

קשר: אחות – ציפי נחומי, בשער העמקים.

קישורים: דף נופל המועצה האזורית זבולון, אתר יזכור, אתר יזכור הדלקת נר

מתוך ממפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון

חכם, שמואל חבר קיבוץ שער העמקים. בן זיסו ופרידה, חברי קיבוץ שער העמקים. נולד ביום כ' בסיון תש"ז (8.6.1947) בקיבוץ. סיים את המוסד החינוכי שם. היה חבר ב"הפועל" מפאת נטייתו לספורט וכן השתייך ללהקת הריקודים של ההסתדרות בחיפה. ברבות הימים הוכיח שמואל את עצמו כאדם אחראי, רציני, בעל תפיסה מצוינת וידיים רגישות בעבודה – ובעיקר לגבי עבודת מכונות. בקור רוח ובשיקול הגיוני היה מתגבר על תקלות. שמואל ידע להרים את המורל בשלבו הומור בדבריו ובתבלו אותם בדברי עידוד אבל כאשר נדרשה רצינות בשעת דיון באיזו סוגיה שדרשה מחשבה וכובד ראש ידע להיות רציני ושקול. הוא לא היה "אידיאליסט שרוף". לעתים היה מותח ביקורת נוקבת אשר גם אם לא היתה הגיונית היה בה כדי להצביע על אורח מחשבה עצמאי. גויס לצה"ל באוגוסט 1966 אך לא הספיק לשרת בחיל השריון יותר מעשרה חודשים כי אז פרצה מלחמת ששת הימים, ובאחד הקרבות הקשים ביותר שהיו בה, הקרב שנערך בצומת רפיח ביומה הראשון, הוא כ"ו באייר תשכ"ז (5.6.1967) נפל מפגיעת פגז מצרי בזחל"ם כשהוא נמצא ביחידה של סיירת השריון ושימש כמקלען בו. בצומת התבצר המערך המצרי החזק ביותר בסיני וכמאה מטר לפני הצומת התחיל הקרב, כשאש תופת ניתכה בקצב אימים מלועות אשר זרעו הרס ומוות – והסיירת הייתה נתונה במלכודת, כי בקצה הכביש השתרעו שדות מוקשים ולהיסוג לא הייתה כל אפשרות. את שמואל הספיקו לחלץ מתוך הזחל"ם לפני הפגיעה השנייה ברכב והשכיבוהו בצד הכביש, כשחבריו מנסים להצילו – אך ללא הועיל. הובא לקבורה בבית הקברות הצבאי לשעת חירום בבארי ולאחר זמן הועבר למנוחת עולמים בבית הקברות בקיבוצו. בהוצאת הקיבוץ הופיעה חוברת לזכרו הנושאת את שמו. כן מוזכר שמו עם עוד ארבעה מחבריו. ב"השבוע" של שער העמקים. בחוברת 53" מהם" שהוצאה לזכר נופלי הקיבוץ הארצי במלחמת ששת הימים הוקדש עמוד לתולדותיו. זכרו הועלה בעלון המועצה האיזורית זבולון "דפים" וכן בספר של סיירת השריון.

"בורוביל" נפצע מן הפגיעה הראשונה בחלקו הימני הקדמי של הזחל. כשהוא עוצר זעקה, ניסה ביד רפה לסייע לשלמה ולגלנטי לפתוח את הדלת המעוקמת של הזחל הפגוע. כעבור שנייה שנראתה כנצח היה שכוב על הקרקע, לצד הזחל"ם. ואז באה התרסקות פגז המרגמה.

שמואל חכם, שאיש לא הכירו בשם אחר זולת בורוביל, הסתכל במבט מעונה ולא מאמין בחבריו השרופים ברכב.

בתחנת איסוף פצועים הסתכל במוקי וסירוטה במבט לבן מתוך פנים שחורים. האם חשב על הוריו ואחיותיו? על העולם הגדול שרצה לתור ולראות עם שחרורו מהצבא? האם ידע שלא יספיק לראות עוד מאומה, מלבד צמרות האיקליפטוסים ושמיים תכולים גבוה, מעל תחנת הרכבת של חאן יונס…

לידו על הקרקע התגוללו צרובים ושותתים דם שלמה והנהג גלנטי. רק גלנטי ינצל. לשמואל נותרו עוד שעות חיים ספורות בטרם יעצום עיניו.

אמנון מספר על בורוביל, הרוח החיה בסיירת  (מתוך ספר סיירת שריון):

 שנה חייתי במחיצתו של שמואל ורבות הן החוויות מאותם הימים : של טירונות וניווטים, של ריצות ומטווחים. שמואל, שהכול קראו לו "בורוביל", היה תמיד מתבלט : בכל עת הרגישו בנוכחותו והאזינו לדבריו, שכן לעולם לא נחבא אל הכלים ואהוד היה על הכול. חוש ההומור שלו היה מתאים לכל מקרה ומילותיו נשמעו עליזות, אפילו במצבים הבלתי נוחים ביותר.

"בורוביל" היה חבר לכל אדם ובפיו תמיד נמצאו מילים לכל חייל שהוא בפלוגה. הכול רצו בחברתו וכולם היו מוכנים לשים אותו כראש ומנהיג. כישרונותיו התגלו במיוחד במסיבת הסיום של קורס-סיור, בה ניצח על מהלך התכנית ויחד עם זאת הופיע כמשתתף בכמה מערכונים. ל"בורוביל" היה כשרון בדורי יוצא מגדר הרגיל וידע לנצלו בכיוון היעיל ביותר. טריים זיכרונותיי, מקורס סיור, בהם נערכו ניווטים שלעיתים היו מפרכים מאד. לשמואל הייתה חולשה ליבלות ברגליים וסבל יותר מכולם, אבל לא "בורוביל" הוא האיש שינשור, או יפגר. לא מעט פעמים נתגלה כחייל מן המעולים ביותר. ממושמע, אך לעומת זאת עם חוש ביקורתי מצוין. הוראות ופקודות מלא תמיד על הצד הטוב ביותר ולא מעט יוזמה ורצון השקיע במעשיו. אך בסיומו של יום, כשבאופן טבעי היו מסכמים כולם את חוויות היום, לא היה שמואל חס מלהגיד מילים בגנותם של מפקדיו ולהביע בקורת חריפה על מעשים שלא נראו לו.

לשמואל, כמו לכל אדם אחר, היו הרגלים משלו, סיגריות ה"טיים" לא היו משות מכיסו ואת סיגריות הסילון, שהיה מקבל מהמשק, מחלק בין כולם ללא חשבונות קטנוניים. "בורוביל" אהב לישון ובכל הזדמנות נאותה

היה נרדם. לא מעט פעמים היה נרדם, כששאר בני הכתה עדיין משוחחים. אוהב היה להציע את מיטתו בקפידה, להיכנס בין השמיכות ולהירדם. טבוע בדמו היה ההרגל לישון היטב ואיש לא הצליח לשנותו מאהבתו זו. 

באו ימי הכוננות וכולם ציפו וחיכו. וכמו כל החיילים שזו להם הפעם הראשונה בה הם נדרשים לפעול, חיכה הוא לרגע בו יינתן האות לנוע. התנהגנו כקטינים המצפים לבלתי נודע ושמואל היה שותף פעיל להרגשה הכללית שמשהו רציני יתרחש ; ואם יתרחש  –  אזי חייבים אנו לנצח ויהיה המחיר אשר יהיה.

בא יום שני הגורלי, צוות סיור מספר שלוש התחיל לנוע בראש החטיבה ונכנס לחאן-יונס. ראשוני הנפגעים היו מצוות סיור זה. את חאן-יונס עבר "בורוביל" בשלום, יחד עם כל אנשי הזחל"ם שלו. שכורי ניצחון ומצפים לבאות, המשיכו כולם לעבר המוצב הענק של רפיח. הגענו, יריות נשמעו מכל עבר ופגזים חרשו כל שעל אדמה. רצה הגורל ונפל פגז על הזחל"ם ובו ישב "בורוביל" ; ובעודם מסתערים על היעד המבוצר, נפלו "בורוביל" וחבריו.

 אברהם שור נזכר בבורוביל של שנים קודמות, עמו נפגש עוד לפני שהגיעו לסיירת  –  בסמינרים למדריכים תנועתיים  (מתוך ספר סיירת שריון):

 הכרתי את שמוליק, שנים רבות לפני שנפגשנו בסיירת. היה זה בתקופה היפה של בית הספר, כאשר שנינו נשלחנו להדריך בעיירות עולים. וכך מצאנו את עצמנו, צעירים ובלתי מנוסים, בגבעת חביבה, בקורס הדרכה קצר.

כבר ביום הראשון, הרס שמוליק את המחיצות בין החבר'ה, בהומור המיוחד שלו, בחיקויו המשגעים, הביא צחוק לכל אשר פנה. צחוק זה מחק את הביישנות, שימש בסיס לרקמת יחסים נפלאה, שהדיה נשמרו עוד שנים רבות אחר-כך. והפך אותנו לחבורה עליזה, שנראה היה, כאילו מכירה כבר זמן ארוך. וכך נשאר, כפי שנוכחתי לדעת, כאשר היינו נפגשים בכנסים, או סתם באקראי.

 שמוליק עשה הכרה עם החבר'ה בזמן קצר, כתמיד. עד מהרה הפך למרכז. הלצותיו ומימרותיו ליוו אותנו צעד-צעד, בשלבי החיול הראשונים ואחרי כן. את מושגי הצבא כמו: "המפקד", "פקודה" ו"מלוי הוראה", תיבל בהומור שנון כל כך ובכך הקל עלינו לעכל ולהסתגל לחיי הצבא.

ואז באו השבתות בבסיס. וכשהלב מתפוצץ מגעגועים הביתה, היה זה שוב שמוליק, שריכז את החבר'ה באוהל, סיכם את מאורעות השבוע, כפי שהם נראים דרך עיני ההומור, כשתחת שרביטו עוברים כולם: החל בפקידות וכלה ברב-סמל.

גם צד אחר היה לו לשמוליק. מוסתר יותר, מופנם יותר. זוכר אני, שהיינו נפגשים שנינו, במשמרת השנייה של הלילה. שמוליק היה מספר לי על הבית, על חברתו, על תכניותיו בעתיד. מתריס נגד פגמים שנראו לו ומציע דרך לתקנם. כי שמוליק לא היה קל דעת, הוא היה לוקח את הדברים כל כך ברצינות, שלעיתים היה הדבר נראה כסתירה גמורה לדמותו ההומוריסטית. אולם, דווקא סתירה זו, היא שהקנתה לו את הקסם המיוחד, בו רכש את אמונם של חבריו ויכול היה לקשור אתם את קשריו הבלתי אמצעיים. כי בשמוליק הייתה אצורה חיוניות כה רבה, שאפילו כאשר שגה, הכרח היה לסלוח לו.

כזה היה  –  וכזה נזכרהו.

יום הזיכרון תשע"ח, מאי 2018 , שער- העמקים

כתבה: גלית פז, אחייניתו של שמואל חכם ז"ל, בשם משפחות חכם, נחומי, שחף, פז

כמו כל שנה אנחנו עומדים פה, בין העצים, בחום של העמק.

כמו כל שנה אנחנו מתכנסים כולנו, וחושבים עליכם.

נזכרים בכם.

שהרי כל יום, כל היום, אתם מלווים אותנו,

ופעם אחת בשנה אנחנו מתכנסים ונזכרים בכם יחד.

ואנחנו- אנחנו נזכרים בך.

בך- שהכרנו רק מהסיפורים

בך- שהיית מוכשר, שהיית חבר, שהיית אח ובן.

שהיית שחקן, שהיית צחקן,

שהיית נער אוהב ספר, אבל לא כל-כך אוהב בית ספר,

שהיית יכול להיות הדוד הכי הכי.

אנחנו נזכרים בך ורואים אותך בעצמנו.

ורואים אותך בילדינו.

ולא יודעים אם אנחנו רואים את האמת,

או רואים מהרהורי ליבנו.

עד כדי כך אנחנו מתגעגעים אל מי שהיה בשבילנו,

תמונה בסלון, שהיא חלק מחיי היומיום.

כמו כל שנה אנחנו עומדים פה.

קשה להיות בטוחים, אבל נדמה שבכל שנה.

הדברים שנאמרים נפתחים במילים "כמו כל שנה…"

כי מה כבר אפשר להגיד אחרת?

כמו כל שנה כולנו עומדים פה,

בצל הענפים, בתוך רחש העלים,

ומתגעגעים.

מתגעגעים אל מי שהייתם,

ומתגעגעים אל מי שהייתם יכולים להיות.

מתגעגעים אליכם ומתגעגעים אל עצמנו-

אל מי שהיינו יכולים להיות, אם הייתם כאן לצדנו

ובשנה הבאה שוב נעמוד פה ונתגעגע.

ונתפלל, שאיש לא ידע עוד געגוע כזה לעולם.

זחלם הסיירים שנפגע בצומת רפיח  (מתוך ספר סיירת שריון)

עשרה קרבנות – והקרב בעיצומו.

הזחל"ם ניצת ובער בלהבה כתומה בהירה, ובעשן בנזין שחור מתאבך. שאר כלי הרכב חצו את שדה המוקשים ופניהם אל האויב המתגונן נואשות.