טור' אבי דוד ז"ל

לזכרם ולכבודנו
האתר הוקם על ידי צוות מחיילי הפלוגה, במטרה לזכור ולהזכיר לנו ולדורות הבאים

נולד ב ורטה דורנה, רומניה 18.10.1947

נפל ב 5/6/67 בקרב על צומת רפיח

נקבר בבית העלמין בהר הרצל בירושלים, חלקת מלחמת ששת הימים, אזור ב', חלקה 11, שורה 8, מצבה שביעית.

קשר: אח – רפאל ושרה דוד  050-298138   adsr@netvision.net.il

קישורים: אתר יזכור

מתוך מפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון:

בן נפתלי והילדה. נולד ביום ד' במרחשון תש"ח (18.10.1947) בעיר וטרה דורנה אשר ברומניה. בשנת 1961 עלתה המשפחה לארץ. הנער אהב מתמטיקה, השתייך לחוג שחמט והיה מרבה לצייר. עוד ברומניה, בעודנו בן י"ג – י"ד, השתתף בתערוכת ציור בין-ארצית וזכה בפרס ובאולימפיאדה בין-ארצית במתמטיקה זכה בפרס שני. היה תלמיד מצטיין בבית הספר התיכון לאזור רמלה-לוד, אשר בו למד וסיים את לימודיו התיכוניים, וכפי שהמנהל מעיד, היו כישרונותיו ויכולתו לשם דבר במוסד. באוגוסט 1966 גויס לצה"ל ליחידת הסיירת של אחת מעוצבות השריון ושם עבר קורס משקי סיור. אך באמצע שירות החובה פרצה מלחמת ששת הימים אשר בה נפל, ביום הראשון לקרבותיה, הוא כ"ו באייר תשכ"ז (5.6.1967), בקרב שנערך על צומת רפיח, כאשר שימש כאיש צוות תותח על זחל"ם. הובא לקבורה בבית הקברות הצבאי לשעת חירום בבארי ולאחר זמן הועבר למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים. לזכרו ולהנצחת שמו הכניסו הוריו של אבי ספר תורה לבית הכנסת "אחדות ישראל" אשר ברמלה. שמו הוזכר ב"סיירת שריון".

אבי דוד, אהוב על כל חבריו. אבי, שהעדיף פתירת בעיות בפיזיקה ומתמטיקה, על התגברות על מעצורים במקלע. הצבא  –  היה בשבילו דבר, שחייבים לעברו בהצלחה ומתוך אחריות, אבל זה הכול. הוא, ששקל כל דבר בהגיון צרוף ומשכנע, לא נעלם ממנו הסיכון של לחימה בסיירת והאפשרות שלא יזכה לראות את סוף המלחמה.

 שלומי, מפקדו, מעלה את זכר אבי הנער, שכל כך שנא את המלחמה  (מתוך ספר סיירת שריון):

 אבי נפל. חייל  –  אשר כה תעב את המלחמה, אשר לא האמין, כך נדמה לי, המושג ובמובן המילה  –  "מלחמה", "נשק". הוא ראה את החיים קצת אחרת מאתנו. כפשוטים ושלווים. כחיים, בהם איש אוהב את רעהו.

כשרציתי ללמדו נשק, הוא תפס את הסברי בקלות. אך כשהיה צריך לאחוז בנשק  –  הוא אחזו בחיוך על השפתיים, כלא מאמין שפעם יהיה צורך לתפעול. תמיד חששתי, שהוא ייקח את הנשק ויזרקו כאומר לי : "מה צורך יש לי בכל זה". אך כשבא הרגע, הוא אחז בכלי ותפעלו. אך לא לזמן רב.

חברי טענו שקשה להבין אותך, אבי. שאתה חי בעולם אחר. נדמה לי, שאני הבינותי אותך.

בכל אמוני הסיור, בכל הנווטים השונים, היית "על הגובה". אך בנשק  –  קצת זלזלת, לא יחסת לו חשיבות, לא רצית לדעת את גודל המשמעות וההרס, שיכול להביא כלי זה  –  כאשר מתפעלים אותו.

זוכר אני לפעמים התרשלת  –  ואני הענשתי אותך. אתה לא התרגשת מזה, לא ניסית אף לחלוק על דעתי, קבלת זאת,  –  כאילו זה שלב בחינוך הצבאי, אני הבחנתי בזאת. נוכחתי שאתה מכיר בכישלונותיך, אתה נותן לעצמך את הדין על כך, אף בלי עונשים ממני. הפסקתי להענישך, חושבני שאז הבינותי אותך. ראיתי כי רוצה אתה לסיים את שרותך הצבאי, להתחיל לטפס בסולם ההישגים של המדע והידע. עתיד גדול נשקף לך, אבי. קיוויתי שתעבור כל זאת בשלום ותתחיל לבנות את חייך כפי שרצית.

תמיד נזכור אותך, כנער צעיר שגדל  –  ונקטף באיבו.

חברו לכיתה ביחידה, יצחק קיסילוב, כותב על אבי, שהצטיין כל כך בכל אשר עשה  (מתוך ספר סיירת שריון):

 אבי איננו עוד אתנו, טרם הספקתי לעכל מחשבה זאת. דמותו ניצבת עדיין לנגד עיני. כמעט שנה היינו יחד. בכל פעם שאנו מעלים זיכרונות ומספרים חוויות מחיינו המשותפים, אי אפשר מבלי להזכיר את שמו.

אחד מחיילי הכתה, שעזב אותנו בתחילת קורס סיור, כתב לי: "כששמעתי על נפילתו בקרב ידעתי שיותר מכולם אהבתי אותו, בגלל כנותו, יושרו ונכונותו לעזור לזולת". הוא עזר לחבריו במחיר נוחיותו הפרטית.

אבי רצה ללמוד. הוא אהב בפרט את המקצועות הריאליסטים, אפילו בזמן הטירונות, בשעה שכולם היו מנסים לחטוף תנומה, או היו עסוקים בסידורים אישיים לקראת מסדר המפקד, הוא היה שולף את העט, הספר והמחברת ופותר להנאתו בעיות מסובכות במתמטיקה ופיזיקה, שספק אם רבים מאתנו היו מסוגלים לפתרם. לעיתים מנסה הייתי להיכנס לתוך תכנן של הבעיות הללו, ואז נוכחתי לדעת שהן היו ברמה של בית ספר גבוה, על תיכוני. הוא לא נתן מנוח לעצמו עד שלא היה מוצא את הפתרון.

האהל שלנו הצטיין בויכוחים קולניים על נושאים שונים. תמיד היה אבי שותף פעיל בויכוח, ולאו דווקא בקולניות, שהייתה כה אופיינית לנו, דעותיו היו נשמעות בשקט, הן נבעו משיקולים הגיוניים, תמיד הייתה להן השפעה על מהלך הויכוח. דומני, שלא אטעה אם אומר  –  שהוא היה המשכיל ביותר בינינו.

כחייל בקורס סיור הוא היה מהמצטיינים בניווט. הלימודי העיוניים הי בעיניו משחק ילדים. הוא ידע את החומר על בוריו. בזמן ניווט רגלי, הוא הלך עם מפה ביד בקצב הנראה לו. לא היה אכפת לו לפגר מעט מאחור, ובלבד שיזהה את  המקום, בו הוא נמצא  –  במפה.

 אבי לא נהג להתבלט. הוא רצה תמיד להצליח ועשה את המוטל עליו בנאמנות. כשהיה אחראי אוהל, הוא וויתר על כל הסידורים האישיים שלו, רק על מנת שבתוקף היותו אחראי  –  יהיה מצב האוהל ללא דופי. אבי הצטיין בקליעה. הוא נמנה עם החיילים אשר קבלו את אות-הקלע מכסף.

היה לו עולם משלו, הוא נהג לקרוא עד שעות מאוחרות בלילה, לעיתים לא היה אכפת לו בכלל מהנעשה סביבו. הוא חי בעולמו שלו. ורצונו  –   הוא שהכתיב לו את מעשיו.

 אבי נפל בעת מילוי תפקידו, הוא לא זכה לראות את סופה של המלחמה. בזכותו ובזכות רבים כמוהו, הגענו אנו עד הלום.

זחלם הסיירים שנפגע בצומת רפיח  (מתוך ספר סיירת שריון)

זחלם הסיירים שנפגע בצומת רפיח (מתוך ספר סיירת שריון)

 עשרה קרבנות – והקרב בעיצומו.

הזחל"ם ניצת ובער בלהבה כתומה בהירה, ובעשן בנזין שחור מתאבך. שאר כלי הרכב חצו את שדה המוקשים ופניהם אל האויב המתגונן נואשות.

מנחם שובל, חיים שביב ואיציק קיסילוב, אצל אבי דוד