סמל חיים פניכל ז"ל 966128

לזכרם ולכבודנו
האתר הוקם על ידי צוות מחיילי הפלוגה, במטרה לזכור ולהזכיר לנו ולדורות הבאים

נולד ב בודפשט, הונגריה  27.1.1947

נפל ב 5/6/67 בקרב על צומת רפיח

נקבר בבית העלמין בכפר סבא, רחוב העמק, חלקה 2, שורה 7, מצבה 15.

קשר: אח – צפניה פניכל  057-7690224  alonmbe@bezeqint.net

קישורים: אתר יזכור

תיאור המעשה:

סמל חיים פניכל ז"ל שימש כ-מש"ק צוות סיור. ביום ה-5 ביוני 1967, נפגע בהסתערות על מוצבי רפיח והועבר ברכב לטיפול רפואי. רכב זה נכנס לשדה מוקשים. סמל חיים פניכל ז"ל, שהיה פצוע ברגלו, התנדב לחלץ את הרכב משדה המוקשים, ירד מהרכב, פינה בעזרת דקר את המוקשים והוציא את הרכב מהשטח הממוקש. בהמשך התנועה נפגע שנית ונהרג.

על מעשה זה הוענק לו : עיטור העוז

  • ניסן תשל"ג אפריל 1973, דוד אלעזר, רב אלוף, ראש המטה הכללי

מתוך מפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון:

בן מנחם ונחמה. נולד ביום ו' בשבט תש"ז (27.1.1947) בכפר-סבא. סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי על-שם אוסישקין שם ולאחר-מכן למד בבית-הספר התיכון על-שם ב' כצנלסון שבמקום ועם סיומו קיבל את תעודת-הבגרות. השתייך לתנועת "הנוער העובד". כאשר חיים עבר לבית-הספר התיכון ניכר בו שינוי גדול. הוא התחיל להתעניין במצב בבית מבחינה כלכלית לשם הוצאת הלימודים והתחיל מתכנן תכניות איך יוכל להקל על הוריו. בגרותו השכלית והרוחנית, יחסו לערכים מוקדשים בעיני העם, גישתו הרצינית לעקרונות-יסוד כאדם ויהודי כאחד הוכיחו שהוא היה יותר מתלמיד. אומץ-לבו למתוח ביקורת עצמית וכן השפעתו על חניכיו בהיותו מדריך בחברת הנוער, ואף טוהר מידותיו ותכונותיו התרומיות ביחסו לאמת ולצדק – כל אלה עיצבו לנגד עיני מחנכיו דמות של מנהיג צעיר שהפך לדוגמא ולמופת לדור המתחנך אתו. כך העריך אותו מנהל בית-הספר התיכון בכפר-סבא. הוא גויס לצה"ל באוגוסט 1965 והיה מאושר בשירותו עוד בימיו הראשונים בשורות הצבא. הוא הוקסם מאד מנוף-הארץ שבה עבר ברגל – וכתב שאלמלא הצבא לא היה מגיע למקומות שזכה לראות. אביו ניסה לשכנע אותו שינסה לשרת באיזה חיל אחר למען יוכל להקדיש את זמנו ללימודים באוניברסיטה אבל האב לא השפיע על הבן, כי חיים אין: "הרי גם בסיירת צריך מישהו לשרת! ולמה לא אני? אלה שמשרתים במרכז-הארץ הם פקידי-צבא ולהיות חייל כזה אינני מסוגל". את שירותו נתן מתוך התלהבות, ופעם, כאשר בא לחופשה, סיפר איך השתתף בפעולות-תגמול נגד מסתננים שחיבלו בדרום-הארץ – ובספרו על כך הוסיף ואמר: "לא הייתי סולח לעצמי אלמלא הייתי משתתף בפעולה זו". כאשר גמר את הטירונות הציעו לו לצאת לקורס- קצינים אולם הוא לא הסכים בשום אופן להצעה זו, כי אמר שבגלל הקורס הזה היה צריך לדחות את ראשית לימודיו המתוכננים באוניברסיטה. כחודש ומחצה לפני שנפל בקרב הספיק לעמוד בהצטיינות בבחינות-הכניסה לאוניברסיטה. עוד הוא בשירות-החובה כאשר פרצה מלחמת ששת הימים, וביום הראשון לקרבותיה, הוא כ"ו באייר תשכ"ז (5.6.1967), נפל בקרב שנערך בצומת רפיח. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בכפר-סבא. את הצל"ש על גילוי אומץ-לב, רוח-התנדבות והתנהגות למופת קיבלו הוריו מידי הרמטכ"ל לאחר נפלו. וכך מתואר המעשה: ב5- ביוני 1967 נפגע הסמל חיים בהסתערות על מוצבי צומת רפיח והועבר ברכב לטיפול רפואי. הרכב הזה נתקע בשדה-מוקשים. חיים היה פצוע ברגל אך למרות פציעתו התנדב לחלץ את הרכב ולפנות דרך ממוקשים. במשימה זו של הוצאת הרכב מהשטח אמנם הצליח חיים, אולם בהמשך התנועה נפגע שנית – וכך מצא את מותו. הוריו הוציאו ספר לזכרו ועליו בשם "חיים". תיאור קרבו האחרון הובא ב"ספר הגבורה", שבהוצאת אגודת העיתונאים בתל-אביב וניצולי ברגן-בלזן. גם ב"סיירת השריון" הונצח שמו והוזכר ב"חשופים בצריח" לש' טבת. בילקוט עיזבונם של הבנים שנפלו במערכות-ישראל – "גוילי אש", כרך ד' – הובא מעיזבונו.

 

טהור המוצב בחלקו הסמוך לכביש הסתיים.

בדרך לכביש עלה גם הזחל"ם של אורי על מוקש. אם כי נסע בהלוך אחורי על גבי "הקוליס" שלו-עצמו. תחת ברד ארטילריה מצרית שהחלה להפגיז "אש על כוחותינו" הוחל בפנוי הפצועים.

הם הועמסו על נ.נ. וכל הדרך, כמאה מטרים ומעלה, עד למבטח האספלט המוצק, היה פניכל הפצוע כורע על ברכיו לפני הקומנדקר ומפנה מוקשים ברוחב גלגלי הרכב.

על הכביש – עלה גם חיים לנ.נ. שפתח בדהרה בין הפגזים המתנפצים לעבר נקודת איסוף פצועים. הפגז שנחת באמצע הקומנדקר העיף את האנשים החוצה. היחיד שנהרג מאותו פגז היה חיים פניכל. מקרה. מקרה נורא. ודווקא שכבר יצאו מחוץ למערבולת האש,  כשנדמה היה שהכול נגמר. חיים פשוט נעלם. ורק מאוחר מאד התברר כיצד מצא את סופו.

…צחוק מתגלגל, טפיחה על השכם, קריאת העידוד של צוות המ"כים בטרם-קרב…

 

כך נזכר בו יחיאל לשמן (מתוך ספר סיירת שריון):

 כשאני כותב על דמות אדם, שעדיין איני מאמין כי איננו, קיים החיפוש המתמיד, איזו צורה לתת לדברים. בשבילי, חיים אינו סתם בחור שעבד איתי בהדרכה וחי איתי בשדה, באוהל וגם בפגישות בעיר.

אני רואה אותו עכשיו, כדמות גדולה, היכולה לשמש מופת לכל בחור. לך, שגרת, אכלת והתבדחת אתו ואפילו רבת איתו, קשה לדמותו כאחת הדמויות שעליהן יספרו כעל גיבורי תש"ח, בכל אופן, בראיה אובייקטיבית, רואה אתה יותר ויותר, כי אכן היה זה בחור מיוחד במינו.

פניכל היה אהוב על כולנו. אשר לי אהבתיו כאח. היושר שלו והכנות שבכל מה שעשה הפכוהו לדוגמה.

הכרתיו בקיץ. התגייסנו באותו יום ויחד הגענו לפלוגה. גרנו באוהל אחד. פניכל הצטיין כבר בטירונות, בכושרו הגופני וביכולתו להתחבב על כולם. הספונטניות הכנה, שהתבטאה בכל שעשה, לא פגעה בביצועיו הטובים. כל דבר נעשה במרץ וביסודיות.

לא אשכח כיצד היה צועק על המתרשלים, או המתחמקים מעבודת ניקוי האוהל. פשוט לא הבין, כיצד אנשים יכולים להעמיד את עצמם לפני כולם. כשצעק – צעק בכל הלב. היה מאדים כולו וכולו סערה. אולם חיש קל היה סולח. מיד היה צוחק, מתבדח ומאמין כי הייתה טעות. אדם שהאמין כי האדם טוב הוא וכי מעשיו האנוכיים נובעים מטעות; לא הייתה זו תמימות, אלא תורת חיים מבוססת, תורה שהשפיעה על הסובבים אותו להתנהג בהתאם לכך.

בניווטים השונים לא ניווטתי עמו, אולם לא אשכח, כיצד בזמני המפגש, היינו שומעים את צחוקו הרם, המתגלגל. השמעתו באותם רגעים הייתה מעוררת. כל העייפות והייאוש שהרגשת, היו פתאום נעלמים לזמן מה.

 תקופת ההדרכה הייתה מן התקופות היפות של כל צוות המ"כים. פניכל קיבל כיתה מצוינת. הוא הוביל אותם להישגים טובים במשך הטירונות, שם ביצע בוחן כיתת חי"ר בצורה הטובה ביותר. גם בתקופת קורס הסיור זכה במקום הראשון בבוחן חרמ"ש.

ההתלהבות הייתה אחד מסימני ההיכר הבולטים שלו. היינו יושבים באחד מאותם אוהלי המ"כים ומתבדחים. אם היית שומע את צחוקו של חיים, צוחק מקרב הלב. היה טופח על שכמך בידו החזקה ומסביר לך כמה הוא מרוצה ממך.

הרצינות הייתה חלק בלתי נפרד ממנו והיא השתלבה בחדות החיים בהרמוניה נפלאה. היינו חוזרים מהסרטים השונים ומנתחים את שראינו. הסבריו הצטיינו בפשטות ובבהירות שדברה אל לב כולנו. היה מתווכח בכל הלב ומגן על דעותיו בלהט. אהב ללבן נושאים בוויכוחים. בשיחות המחלקה היה קם ומשיח דברים קשים בחיילים. דבריו נתקבלו כי היו אלה דברים שנאמרו ברצון לשפר.

ידידותנו הייתה גם מחוץ לצבא. היינו נפגשים, שני זוגות, בערבים, לשם בילוי משותף. זכור לי במיוחד ביקורנו ב"קזבלן". חיים התלהב בהצגה ואת התלהבותו לא הסתיר, תמיד אהב לשבח יותר מאשר לבקר. שכנעתיו ללכת למוזיאון, חיים חשב שזו אחת מאותן תערוכות של הציורים המודרניים בעלי מוצגים מופשטים, שלא דברו ללבו. התערוכה הפתיעתהו בבחירת מוצגיה ויופיים, הוא התלהב, כרגיל. דברנו על המוצגים זמן רב לאחר מכן.

חיים לא אהב לריב, הויכוחים בינינו היו בייחוד באשמתי, רוב המקרים היו עניין של אי הבנה. חיים שחוסר צדק , או פעילות לא ישירה, נראו בעיניו מעשה משווע, כעס. אולם לא לזמן רב, כתמיד.

פרק הסיום בהיכרותנו היה תקופת הכוננות והמלחמה. לא פגשתיו כל העת, הוא היה בצוות אחר. הפגישות היחידות היו בזמן אמוני הספורט הפלוגתיים ובערבי הווי. בזמן ה"ספורט הפלוגתי" היה צוות המ"כים עומד ומתבדח על הנעשה, היינו עושים תרגילי התעמלות, שאך לפני זמן קצר היינו מעבירים לחיילים. חיים, לגלג ככולם על ההתעמלות, אולם כשהיה צריך להשתתף בתחרות כרץ, או בכל תפקיד אחר, היה שוכח הכול ומבצע את הדבר בכל הלב, כדי לא להכשיל את המסגרת בה נמצא.

ערבי ההווי יכנסו להיסטורית הסיירת, כתקופה בלתי נשכחת. היינו יושבים לילות שלמים, שרים, צוחקים ומדברים. ההרגשה הייתה משפחתית, במובן היפה של המלה. לאחר השירים, באו המערכונים של בנצי ז"ל, ושוב שרים וחוזר חלילה. פניכל היה מאושר. ראית אותו נהנה בכל חלק של המערכונים, שר בכל כוחו בקולו העבה, המזייף מעט, ואחר פורץ בצחוק כשהוא טופח לחבר'ה על שכמם ומשתתף בחינגה הכללית.

ידענו שהפלוגה הולכת לקראת תפקיד קשה, ידענו כי רבים לא יחזרו, אך כולם היו מוכנים. חיים, כמו כל המפקדים ראה במלחמה פתרון יחיד. את המלחמה קבלנו בהתרגשות לא גדולה, עלינו על הכלים וצוות אחר צוות, יצאנו. זכורני, איך עבר על פני, הרים ידו וקרא את קריאת העידוד של צוות המ"כים: "בי!" חייך ונעלם באבק. לא ראיתיו מאז, הכול סופר לי. חיים לחם בגבורה, למרות פציעתו – חילץ את הג'יפ משדה המוקשים, כשהוא הולך לפניו. הוא הועלה לקומנדקר כשהוא שומר על קור רוח וזוכר לקחת את נשקו, לאחר מכן נעלם.

 איני יודע כיצד לסיים. קשה למצוא מילים לסיום שאינך רוצה להאמין כי בא. המחשבה היחידה העולה בי עכשיו היא כי אהבנו אותו. ואולי לקחנו יכולת אהבה זו ממנו, אדם שאהב אנשים, אהב את הוריו, אחיו וחברתו.

אהב את החיים.

 ומפקדו שלומי – זוכר אותו כסמל מצטיין וכחבר (מתוך ספר סיירת שריון):

 כואב הלב ואין ניחומים, על מפקד טוב כחיים, שנפל תחת אש הכדורים, והקריב חייו למעננו. חיים – כמה שהחיילים העריצו אותך, לו ראית את חיילי כיתתך, באיזו שמחה ונאמנות היו מבצעים את פקודותיך.

לו ראית, כן, ודאי ראית, כיצד חייליך – שומעים מלה ממך, וללא שום היסוס ופקפוק, כשחיוך על הפנים, היו פועלים. הם לא בחנו אם אתה עצמך התגלחת, או צחצחת נעלים. הם לא חיפשו זאת בך, מספיק שאמרת להם לעשות זאת.

זוכר אני כיצד בחרתי אותך למ"כ במחלקתי. נמשכתי אל שמחת הנעורים שבך, אל המרץ והרצון לפעול ולהצליח. ואכן הצלחת. קבלת קבוצת חיילים, ידעת ללכדם, לארגנם ולהפכם לכתה מושלמת. ואין פלא שכיתתך זכתה תמיד במקומות הראשונים בכל הבחנים והביאה כבוד לפלוגה, ובעיקר לי ולמחלקה. התגאיתי בכם, כי הייתם הטובים מכולם.

הלכת והשארת כתה ללא מפקד וללא רועה. לו ידעת כמה אהבנוך, אני ושאר חיילי ומפקדי המחלקה.

זוכר אני, כיצד היינו יושבים ומנתחים את סוד הצלחותיך, והיינו מביאים אותך לדוגמה לאחרים, כמפקד שהתייחס לעיקר והוציא את העיקר.

כיצד היית דואג לחייליך, וכל בקשה של חייל היית עושה את כל הניתן לעשות.

ורק בערב, כשיום האימונים תם, וכל ההכנות למחר הושלמו, היית בא אלי. ובפשטות, בלי שום גינונים וסיפורים, בקשת לצאת קצת להתבדר, היו ימים, שאני ביקשתיך לצאת ולהתבדר, או לנסוע הביתה יותר מוקדם. הרגשתי שאני חב לך זאת, עבדת קשה ובמסירות לא תיאמן.

היית מפקד בשרות סדיר, לא ראית את עתידך בצבא, דברת תמיד על למודים, ואף הספקת לעבור בחינות מוקדמות. ולמרות זאת, ראית את שירותך בצבא, כאתגר שיש למלאו עד הסוף.

אבד לנו בן יקר, אשר גם בהיפצעו, לא איבד עשתונותיו, וניסה לפלס דרך משדה מוקשים, כשהוא גורר את רגלו.

תמיד חייך לכל, ועודד כל אחד שרוחו נפלה בו. ועתה – הוא לא ימשיך לחייך ולטפוח לנו על השכם. ואיך נתעודד?

 ——————————————————————————————————-

לפניכם סיפורו של אחד המקרים הבודדים – אולי היחיד בתולדות צה"ל – שבו שני אנשים ששהו בקומנדקר אחד במשך כמה שעות שנמשכו  כנצח בקרב הראשון והמכריע של מלחמת ששת הימים כולה :קרב צומת רפיח , קיבלו – כל אחד מהם – עיטור על גבורה. אחד מהם נהרג וקיבל את אות העוז רק לאחר מותו.

במהלך הקרב החליט מפקד היחידה, הסרן אורי אור, להחזיר את מה שנותר מצוותו שנפגע בחלקו אל הכביש, אולם בנסיעה עלה הזחל של אורי אור על מוקש. נוסעיו עברו לזחל האחרון שנותר. את הפצועים העלו על קומנדקר "נושא נשק" שבו נהג יהושוע פרימור, אשר נסע בעקבות הרכב הקרבי. בקושי רב הצליחו לשכנע את הסמל חיים פניכל לעלות על הקומנדקר.

לסמל חיים פניכל לא היה שם טוב במיוחד בדרגים הבכירים. הרס"ר דיווח עליו יום אחד ש"סמל חיים פניכל איחר בדקה להוציא את החיילים להתעמלות הבוקר". כשגורודיש, שנודע בקשיחות המשמעתית שלו, שמע זאת, דרש אז מיד מסרן אורי אור "להדיח את פניכל מפלוגת הסיור מיד". אור סירב לדרישה,  והודיע שאם פניכל יודח, יסרב לקבל את הפיקוד על יחידת הסיור. לאחר שיחה  קשה עם גורודיש הפקודה בוטלה.

פניכל הצטיין באומץ לבו לאורך הקרב. כאשר הג'יפ שנסע לפני הג'יפ שלו עלה על מוקש והתהפך ואנשיו נפצעו קשה, קפץ פניכל מהג'יפ שלו ורץ אל הג'יפ ההפוך, ורק לאחר שדאג לפינוי הפצועים אל הכביש בנושאת הנשק של ג'וקי, חזר אל הג'יפ שלו. אז נפגע בכדור ברגלו, הפטיר קללה, וסירב לדרישתו התקיפה של ג'וקי שייאסף  מידית אל הפצועים. הוא המשיך ללחום.

בין האנשים שחייהם ניצלו כתוצאה מפעילותו  זאת של פניכל היה שדרן הרדיו הידוע לעתיד גבי גזית שהיה בין לוחמי הסיירת.

אבל בשלב מסוים בדרך מצא גו'קי (יהושוע פורמן) את עצמו נוהג בשדה מקבצי מוקשים, שהונחו בחיפזון על ידי המצרים. זאת, נוסף על שדה המוקשים "הרגיל", שהיה חלק מן המכשולים במוצב. אז ירד חיים פניכל מהג'יפ שעליו פיקד, כשהוא צועד על ברך אחת וגורר את רגלו הפצועה, ופינה מוקשים בגודל גלגלי רכב כדי לאפשר לקומנדקר לצאת חזרה לכביש הבטוח יחסית.

חיים פניכל  פילס לג'וקי בנושאת הנשק נתיב לאורך מאה מטר, עד הכביש. כעת התייצב  הקומנדקר על ארבעת גלגליו על משטח אספלט.  לאחר מכן עלה פניכל תשוש מהמאמץ הנורא  על נושאת הנשק ושכב על רצפתה בין הפצועים האחרים. גו'קי החל לדהור לתחנה לאיסוף פצועים במסע חתחתים נורא בין הפגזים המתנפצים מכל צד של הקומנדקר.

אלא שכאשר הגיע הקומנדקר לבסוף אל הכביש, שנראה סוף סוף כדרך בטוחה – דווקא אז נחת באמצע הקומנדקר פגז שהעיף את ארבעת הפצועים האחרים  ואת הנהג ג'וקי החוצה. למרבית המזל  הם נפלו בחול רובם רק נחבטו. אולם היו שניים שנפגעו הרבה מעבר לכך. אך זה התברר רק בהמשך.

ג'וקי העלה מחדש את כל האנשים על הקומנדקר – שהפלא ופלא, למרות כל מה שספג עד כה, עדיין היה כשיר לנסיעה. נסיעת האימים נמשכה.כעת כשהיה על הכביש  נפתחה על הקומנדקר אש מרגמות בלתי פוסקת מצד המצרים. ג'וקי המשיך להסיע את הקומנדקר, בזמן כשמסביב נופלים פגזים והוא עלול לעלות בכל רגע על עוד מוקש.

ואז אנשים החלו לצעוק מאחור שחיים פניכל נעדר. האם ייתכן שפניכל נפל והם החמיצו אותו איכשהו במהומה הכללית והוא נשאר מאחור? האם להישאר ולחפש אחריו? ג'וקי צעק את שמו של  פניכל . לא הייתה תשובה. הוא שקל אם לצאת מהקומנדקר ולחפש אחריו בשטח  המופגז.

תוך כדי כך התברר שרסיס מהפגז חדר לקסדה של ג'וקי, ביקע את כובעו ונגע לו בקרקפת. הוא התעלם מהפציעה הקשה. לפניו הייתה משימה שעליו היה לבצעה: להציל את חיי כל הפצועים שתחת פיקוחו. לבסוף, בחוסר חשק, הגיע להחלטה ולחץ על הדוושה. הוא המשיך להסיע את הקומנדקר.

בשלב מסויים עברו כולם מהקומנדקאר ההרוס כמעט למכונית איסוף אחרת  שהביאה לבסוף את ג'וקי ואת הפצועים האחרים  למקום מבטחים. אך לא את כולם.

בדיקה יסודית בקומנדקר בין כל הפצועים הגונחים, גילתה שהסמל האמיץ  חיים פניכל שנראה היה תחילה ש"נעלם", נמצא שם אחרי הכול. הוא רוסק   לחלוטין בפגיעת הפגז, אותו פגז שחדר גם לקסדתו של ג'וקי. ההרוג היחיד, ודווקא כשכבר יצאו ממערבולת האש והמוקשים כשנדמה היה שהכול נגמר…

כל זה התרחש במשך כמה שעות ארוכות כנצח, השעות הארוכות  ביותר בחייו של יהושוע פרימור, וכעת הן התקרבו לסיומן. רק  לאחר שפינה ג'וקי את הפצועים מהקומנדקר, שם לב למבטים הנדהמים ששולחים אליו האנשים. רק אז הרשה לעצמו לשים לב שגם  שהוא ספג פציעה קשה ביותר. אם היה הרסיס ממשיך הלאה, היה ראשו מתבקע – ולא רק כובע הפלדה.

הסיור האלים של הפלוגה הפך למרחץ דמים תוך כדי היתקלות באויב שעלה במספרו ובנשקו. בקרב על צומת רפיח נהרגו 12 לוחמים (ובהם חיים פניכל) ועוד חמישה עשר נפצעו (ובהם ג'וקי פרימור). גם לאויב היו אבדות כבדות: לפחות חמישה טנקים שלו הושמדו ועוד כלי נשק רבים, ועשרות חיילים מצרים נהרגו.

לאחר התארגנות קצרה המשיכה יחידת הסיור בתנופת המתקפה לעומק סיני בחזית של חטיבה 7. הם הגיעו ראשונים למבואות אל עריש, ומשם התקדמו בחזית חצי האי סיני  לאורכו של החוף הצפוני. עד סוף המלחמה הם הגיעו אל גדת תעלת סואץ – תמיד כחלוצים לפני שאר חילות צה"ל.

שישה עשר לוחמים אסף לחיקו המוות מסיירת חטיבה 7, שהייתה לכוח הישראלי הראשון שהגיע לתעלת סואץ במלחמת ששת הימים. עשרה עיטורים הוענקו ללוחמיה בעקבות המלחמה ההיא. מכולם "התפרסם " באופן מיוחד הסמל חיים פניכל ז"ל שבעיתונות היתפרסמו כתבות על מעשה הגבורה שלו.הייתה מי שהשוותה בינו ובין החייל אליפלט בפזמון הידוע של נתן אלתרמן על חייל שסביבתו מזלזלת בו ומת לאחר ביצוע מעשה גבורה.

בסיום המלחמה כינס האלוף גורודיש את אנשי חיל החלוץ של יחידת הסיור למסדר חטיבתי מסכם ואבל על הנופלים של היחידה, והשמיע באוזניהם נאום שהפך להיות ידוע מאוד תחת השם "נאום אחי גיבורי התהילה"

לאחר מותו קיבל סמל חיים פניכל את עיטור העוז מאת הרמטכ"ל על חילוץ רכב משדה מוקשים בעודו פצוע. יהושוע פרימור קיבל לאחר המלחמה צל"ש בטקס בקונטרה, שבו פגש את בני משפחתו של פניכל.

בין האנשים שחייהם ניצלו כתוצאה מפעילותו זאת של פניכל היה שדרן הרדיו הידוע לעתיד גבי גזית שהיה בין לוחמי הסיירת.

אתה כתבת את אשר הוא יצר

 

קריית הטכניון, 30.12.67.  

בהתחלה קשה להיזכר. אתה מנסה לחפש דמות טראגית של גיבור בשם "חיים" בזכרונך על אותן שנתיים נהדרות בכיתה הריאלית, ואינך מוצא.

אתה מנסה להיעזר בתעודות, ומוציא את אלבום התמונות הישן. אתה נזכר באותה מצלמה עתיקה שהיית מכוון מאחורי גבו של מישהו לעבר צמוּדי, המורה לתנ"כ וספרות, וזוכר את הסיפוק שהיה לך כאשר הספקת לצלם לפני שנתפסת – סיפוק ילדותי של קרבן למען המדע.

ואתה מדפדף אחורה באלבום. כל תמונה – סיפור. כל תמונה – היסטוריה. החֶברה במעבדה לפיסיקה עם מצבר. החֶברה על הדשא סביב השלט שאסור לדרוך. החֶברה עם זרי ט"ו בשבט על הראש בשיעור ספרות. החֶברה עם צמוּדי. החֶברה עושים ברדק בחצר. ואתה רואה אותו בכל תמונה, תמיד במרכז, תמיד בתנועה ותמיד צוחק.

וכעת ברור מדוע לא קישרת את הדברים. ואתה נזכר בדמותו ורואה שאם היה בכיתה ההיא מישהו שעל דמותו אפשר לומר שהיא ההיפך מטארגית, היה זה הוא.

וכעת ברור לך מדוע לא אמר לך השם ”חיים" דבר. איש לא קרא לו חיים. כמו כל החברה, זכה גם הוא לכינוי, ובו נודע לכולם. פֶּרָח. לא חיים, כי אם פרח. צמרמורת עוברת בך כאשר אתה חושב עד כמה קולע היה הכינוי.

מתי ראיה אותו לראשונה?

אתה זוכר איך צעדת לאורך המסדרון הארוך קורא את התוויות על הדלתות, וכיצד הצצת חושש אל תוך הכיתה וראית פרצופים לא מוכרים, יושבים בנים-בנים ובנות-בנות בספסלים האחוריים, ורק זוג מעורב אחד ישב בספסל השני ושוחח בחופשיות. היא הייתה היחידה בכיתה שהכרת, יעל, ולידה ישב אחד ג'ינג'י וממושקף, והוא לא התבייש לשבת על יד בת. היית בן שתיים עשרה וחצי אז, וכבר ידעת שלבנים גדולים מותר לשבת ליד בנות. אז, לראשונה החלטת כי הוא בוגר יותר מהבנים האחרים בהתנהגותו. בארבע השנים הבאות ראית כמה נכונה הייתה ההבנה הזאת.

ואתה מנסה לבודד אותו מהאחרים, להזכר בדמותו, ונוכח שאי אפשר להפריד אותו מהכיתה כולה. ממנה נבנה הוא, והיא נבנתה ממנו.

הכינוי ”פרח” בא לו בשל היותו ג'ינג'י, ואֶלי, אשר המציא את השם, היה גאה על כי הכינוי נקלט. בניגוד לרוב החברה, לא מחה פרח נגד הכינוי שהודבק לו, ואתה זוכר איך היה חותם בציור פרח על הפתקאות שהיה שולח אליך.

ואתה מנסה להזכר בו בשיעור תנ"ך, ומוצא עצמך מחייך למראה מאמציו הקשים לכנס את גופו מאחורי ספר התנ”ך הקטן שלו, ולהסתיר בכך את מעשה העבירה שהוא עושה – אכילת סנדוויץ' ענק בזמן השיעור.

הוא נהג לומר שאינו נהנה מאכילה אם אינה נעשית בזמן השיעור ובהסתר, ולמרבה הפלא הסתגלו כל המורים לתופעה, ואינך זוכר מקרה אחד בו נענש על כך. אתה נזכר שיונגמן היה נוהג לחכות בסבלנות עד שיסיים את הארוחה, ואחר כך אומר: "ננצל את ההזדמנות שחיים אינו אוכל שום דבר, ונשאל אותו שאלה".  יונגמן נהג לחשוב שתוכחה עקיפה זו תשפיע עליו יותר מאשר עונש, אך פרח ראה בכך רק גילוי נוסף של החברה'מניות הרבה שייחס ליונגמן.

לעתים קרובות היית מנהל אתו קרבות מבטים, בהם היה מפסיד זה שהיה צוחק ראשון, ואז היית מנסה להזכר בכל מיני דברים עצובים שיחזיקו אותך רציני, עד שברגע מסויים היה מקרב את אצבעו לאפו ומרכז את שני אישוניו לכוון האצבע, ואז הייתם מתפרצים בצחוק, כאשר כל הכיתה שעקבה אחר המערכה נסחפת אחריכם.

תענוג היה להסביר לו בעיה בפיסיקה. היה בא אליך ביום חורף קר, על האופניים חסרי המעצורים שלו, בנעלי בית חמות, והיה מבקש הסבר על איזו נקודה לא מובנת. הוא הבחין תמיד שהיית נהנה להסביר לו, וגם כאשר תפס את העקרון, לא היה מפסיק אותך אלא עוזר לך בהערות ”כן", ”כן”, "ברור”, ”מאה אחוז" עד שהיית גומר את ההסבר ורואה שכבר מזמן הוא עסוק במחשבות על דברים אחרים לחלוטין. לפעטים היה מביט עליך במבט השובב שלו, ומתכה לראות כמה זמן יקח לך להבחין שהוא מסבֵּן אותך.

ואתה נזכר איך העלה פרח באחר משיעורי המחנך הצעה דמיונית שנראתה לכולם בלתי מעשית, להוציא עיתון מיוחד לכיתה, ואיך נתפסת לרעיון וביחד עם ציגלר ושרייבמן הוצאתם את הגיליון הראשון של העיתון הכיתתי הראשון בתולדות בית הספר, עיתון שהיה רק אחד מהדברים אשר ייחדו את הכיתה הזו מכל הכיתות האחרות שהיו ויהיו.

קשה להחליט אם הווי הכיתה יצר את "הַמְנָעָשֹ", או אם "המנעש" הוא שיצר את הווי הכיתה, אך ברגע שנולד העתון, נקשר בנפש הכיתה, והמאבק על קיומו היה מאבק הכיתה כולה.

מנסה להיזכר מנין צמח שמו של העתון. זה בא ממטבע הלשון שטבע פרח "אבל מה אני עשיתי?" שהתרתך ל-"א-מה-נעש" ונוצק למתכונת של שם עיתון עיברי מכובד כמו "המודיע" "הצפירה" או "הארץ", אלו שלַחמן היה מזכיר בהדגשיו בשיעורי ההיסטוריה הציונית. "המנעש".

אתה זוכר את ישיבת המערכת הראשונה, ביום חורף גשום, בחדרך. את המערכה העיקשת על הגדלת מספר העמודים, ואת התעלולים בהם הייתם מערימים על יענקלה מזכיר בית הספר ולוקחים מספר סטנסילים כפול מאשר הוקצבו לכם.

אתה זוכר איך חולק הגליון הראשון, ואיך בירך לחמן את הכיתה לכבוד המאורע, ואת הפתקה שקיבלת למחרת ובה הייתה תגובה חריפה ותקיפה על השקפתה של דרורה על בחינות הבגרות. על הפתקה היה חתום פרח, ובתוכנה מיצתה אותה פתקה את השקפתו על בית הספר התיכון: התיכון הוא מוסד חינוכי אשר בחינות הבגרות הקשות הן סיומו הטבעי, ואל לנו להיות ארבע שנים תחת אימתן של אלו, כפי שחושבת דרורה.

וכאשר אתה מעלעל בדפיו הצהובים של העתון הישן, אתה זוכר כל קטע, כל שורה וכל מילה. כל קטע מזכיר את הכיתה, ותמיד נמצא פרח בתמונה, תמיד במרכז, ותמיד צוחק.

אתה נזכר בתקופות שמחה ובתקופות משבר. במסיבות חנוכה מוצלחות שנמשכו עד שעה שתיים בלילה, כאשר התכנית אינה רוצה להגמר, וכאשר פרח משתולל עם מטאטא ביד בתזמורת בצורת, ובמאורעות שמחים פחות, כמו עסק הביש עם ה-(NH4)2S אשר בגללו כמעט ונקטע סיפורה של הכיתה המופלאת הזאת, או מבחן המגן באנגלית שמצאתם בפח האשפה בעת שיכפול העיתון יום לפני הבחינה ובלי היסוס רצתם למסור למחנך לחמן ביד לעת ערב, והדילמה שהייתה – לדווח או לשתוק ותמיד אתה רואה אותו מתלהב ומסביר, גוער ומשכנע.

ואחר כך באו בחינות הבגרות וריצות הלילה. לריצות הלילה הצטרפת לאחר שגילית כי בכל לילה נעלמים שרייבמן ופרח מבתיהם בשעה אחת עשרה, ואז הייתם רצים עד למגדיאל ובחזרה, סיבוב ריענון לאורך הדרכים החשוכות בין הפרדסים ובתי האריזה, ובדרך פוגשים זוגות רצים אחרים מכיתה שלקחו גם הם אתנחתא לילית מפתרון תרגילים במתימטיקה, ואחר כך יושבים באמצע הכביש – רחוב סוקולוב – ליד ביתו, ומתווכחים על בעיות העומדות ברום העולם, בעוד פרח מנסה להסביר שהשעה כבר אחת בלילה והשכנים שלו ישנים, ואיך הייתם מתכננים אז את כניסתכם לעתודה האקדמית, עליה לא ידעתם כפעט דבר. פרח רצה אז ללמוד הנדסת מחצבים.

ואתר כך באה מסיבת הסיום הגדולה וכולם לחצו בתגיגיות את הידיים של כולם והבטיחו להיפגש בעוד כמה שנים ולספר חוויות, כמו כל כיתה, ואיך הרגשת שיחד עם פרידתכם זה מזה, אתם נפרדים מתקופה מיוחדת ונפלאה אשר לא תחזור. אז עוד לא הרגשת כמה שונה הייתה הכיתה מכל כיתה אחרת.

ואז הסתיימו בחינות הבגרות והחֶברה התגייסו, והייתם נפגשים לעתים רחוקות. היית מחפש אותו במוצאי שבתות בצד ימין בקולנוע, ולפעמים היית מוצא אותו שם בחולצה לבנה פתוחה, עם נאווה, והיית מפתיע אותו בטפיחה מאחור, וזוכה במטר של שאלות של מה נשמע, ומה שלום החברה בטכניון, ולפעמים הייה מעיר אותו בשבת בצהריים ויושב אתו על המרפסת ומשוחח אתו על תכניותיו.

במשך הזמן היית גם אתה וגם הוא מגיעים הביתה לעתים יותר רחוקות ולזמן יותר קצר, והיה עובר זמן רב בין פגישה לפגישה. ואתה זוכר פעם אחת, כאשר עלית לאוטובוס במרכז כדי לנסוע הביתה, וראית אותו מחייך אליך מהמושב האחורי, ושוב שוחחתם בהתלהבות והוא התעניין בתנאי הלימוד וברמת המחירים בטכניון, ולא שמת לב שעברת את הבית בכמה תחנות, וירדת בחופזה מהאוטובוס כשהוא מנפנף לך בידו דרך החלון, ולא היה שום דבר שירמוז ששיחה חטופה זו היא פגישתכם האחרונה.

ואחר כך הגיוס והכוננות, ואתר כך המלחמה, ויום השלושים, וכל החברים הרבים עם דמעות בעיניים. כל כך הרבה חברים. האם גם לאזכרתך שלך היו באים כל כך הרבה? והרגעים עמו לבד, אחרי שכולם הלכו, ויותר אין.

רצית לכתוב על פרח, ונמצאת כותב על הכיתה כולה, ואינך מצטער על כך – לא הייתה דמות לכיתה ללא פרח, והלא גם הוא התכונן להמשיך ללמוד – הנה, רק יסיים את הצבא.

ואתה מרגיש שכאן כתבת את האפוס של השמינית הריאלית. אחה כתבת, את אשר פרח, בכוח אישיותו, יצר.

 

ערב טוב לכולכם ותודה שבאתם.

אני מבקש מכולם לכבות מכשירים סלולריים או להביאם למצב שקט. תודה

חמישים שנה וזוכרים.

חיימ'קה, חיימ'קה פניכל, חברנו, בנם של נחמה ומנחם, נפל ביום שני, 5.6.1967, בשעות הראשונות של מלחמת ששת הימים, בקרב ההבקעה של סיירת השריון של חטיבה 7 על צומת רפיח.

המשפחה, ואנו, חברותיו וחבריו, לא שכחנו את הנער בהיר השער, מלא שמחת החיים, החכם כל כך, איש של אנשים, חבר יקר ללבבות רבים, ישר ואמיץ לב ודרך, אשר בכל אחת ואחד מאיתנו השאיר חותם מעצמו.

חמישים שנה בהן חיימ'קה איתנו בכל הדרכים בהן המשכנו, בלעדיו. לא שכחנו.

כשישבנו, קבוצה של חברות וחברים מאיתנו, אשר יזמו את הערב, לתכננו – חשבתי לי, וחשב גם וודאי כל אחד מהאחרים שותפָי לארגון הערב, לעצמו, כמה מעט הספיק חיימ'קה בחייו הקצרים, ובכמה עושר הצליח למלא אותם, עושר אותו הקרין על סביבותיו – ילדות בכפר-סבא של שנות החמישים, ביה"ס היסודי אוסישקין, תיכון כצנלסון, הנוער העובד…סיירת השריון.. ו/..זהו…

כמה הספקנו אנו במהלך שנים רבות כל כך – משפחה, ילדים, נכדים, בית, לימודים, עבודה, עולם שלם להכיר  – הישגים רבים, שמחות – שתרבינה גם בהמשך, אכזבות פה ושם…  וכמה כל כך מעט הספיק חיימק'ה, הצעיר המוכשר, החבר היקר לכולנו, ממה שיכול היה להשיג, לחוות ולהיות.

הערב אנחנו מתכנסים לזכור ולהזכיר את חיימ'קה.

 

זמרי גלדון / שיר ארץ

נעמוד לדקה של דומיה,  וכל אחת ואחד מאיתנו מוזמנים להעלות בדקה זו, מזכרונם, תמונה אחת של חיימקה שלְךָ, ושלָךְ, ושלנו.

בבקשה לשבת

 

יענקלה  –   "שיר לראש השנה"

זמרי גלרון/ גשם אחרון

תודה לזמרי גלרון בניהולו המוסיקלי של אבי פיינטוך

חיימ'קה בגר והיה לאיש בתיכון "כצנלסון", אשר מארח אותנו הערב, ו"בנוער העובד" בכפר-סבא.

מחנכים, אנשי ענק משכמם ומעלה – מורות ומורים – נטעו בו דעת וערכים עוד ועוד לרוב מעל למה שהביא מהבית, בית העובדים ישרי הדרך בכפר-סבא  – לחמן… יונגמן… פנחס פולק.. לוטה האז… מאירה סדבון… ברוך כצנלסון.. ואחרים, ראו איך הוא גדל לעיניהם לדוגמא לתפארת;

לחבריו לכיתה ולשכבה – מחזור י"ח – היה שותף ערכי, חכם ומלא הומור ושמחה.

 

אני מזמין את אלי גולדשטיין  – גונן – חברו לכיתה

 אלי גונן   (דברים)

נאווה רוטשילד, אז נאווה ברון, היתה חברתו בעת לימודיו של חיימקה בתיכון ובשירותו הצבאי.

אני מזמין את נאווה לקרוא דברים שכתב יהודה יונגמן, מורנו לתנ"כ, וסגן מנהל בית החינוך התיכון ע"ש ברל כצנלסון.

 

נאווה (קטע של יונגמן)

ב-1967, כשנתיים וחצי אחרי נפילתו של חיימ'קה, כתב לו איציק פומרנץ, חברו לכיתה הריאלית, מכתב.

איציק היה אז סטודנט בטכניון, וחיימקה התלבט באותן שנים אם בסיום שירותו בסיירת ילך ללמוד גם הוא בטכניון כרבים מחבריו, או יבחר לו כיוון אחר, לבטים שכל אחד מאיתנו עבר בשעתו כחלק מהתוויית דרכו – דרך שעליה חיימ'קה לא הספיק לצעוד.

אני מזמין את איציק לקרוא קטעים מהמכתב המיוחד הזה, שלעולם לא נשלח.

 

איציק ("פרח")

 יום אחד, בשמינית, לקראת סיום שנת הלימודים, ביקש חיימקה לשוחח איתי ביחידות. היינו חברים מאוד קרובים. עמדנו בקצה הדשא בבית הספר, אותו הדשא שאסור לדרוך עליו בשום אופן, בהפסקה, וחיימקה זרק לי קצרות "אני עוזב את התנועה".

"עוזב את התנועה? למה? למה עכשיו?" 

"תראה.. החבר'ה יתגייסו לנח"ל. בקרוב תהיה  "הכרזת גרעין", גרעין שלכם, שיקים את קיבוץ גרופית בערבה. זהו רעיון נהדר ועניין נפלא. אבל זה לא מספיק לי. מוטב שאעזוב עכשיו. אין טעם שאמשיך. זה לא נכון ולא הוגן".

"מה לא נכון ולא הוגן?"
"שירות בנח"ל לא מספיק לי. זאת לא מספיק קרבי בשבילי בשירות הצבאי. אני רוצה יותר. לא סיפרתי לך – אבל התנדבתי לסיירת שריון, והאמת – קיבלו אותי".

"לא סיפרת.."

"הנה אני מספר. לך שני. אחרי נאווה".

חיימקה היה חניך בולט בקן של הנוער העובד, וכמובן גם מדריך צעיר, כרבים מאיתנו, והשפיע על עיצובם של חניכים צעירים, ילדים של אז, כיתות ד' וה' – שבאו בשערי הקן.

אני מזמין את אמנון  – גילוי נאות – האח הפרטי שלי – לספר על חיימקה, המדריך הראשון שלו בתנועה..

 

אמנון

 נקרין עכשיו מצגת קצרה של תמונות שליקטנו מחברים. תודה לכל מי שנברו באלבומים ומגירות והעבירו לנו חומר. ותודה מקרב לב לטל ליכטר, בנו של אורי, שערך את המצגת.

 תמונה של חיימקה נשארת על המסך עד סוף הערב

 

זמרי גלרון/   אני נושא עימי את צער השתיקה. שירים עד כאן

תודה לזמרי גלרון ולאבי פיינטוך.

חיימק'ה אכן התגייס לסיירת השריון של חטיבה 7 בקיץ 1965. אותם הימים לא ידענו בדיוק במה המדובר, אבל חיימק'ה למד מהר, השתלב מהר והיה לדמות בולטת בין קבוצת הלוחמים הצעירים מתנדבי הסיירת.

אני מזמין את אלי ריקוביץ, מי שהיה סגן מפקד סיירת השריון.

 

אלי ריקוביץ  – הרוח החיה של הסיירת

 

יעקב –מכתב של חיימקה – מסע ניווטים בנגב

 מפקד סיירת השריון במלחמת ששת הימים היה אורי אור, שגדל לא רחוק מכאן, בנוף פרדסים דומה; במלחמת יום כיפור פיקד על חטיבת טנקים שעצרה את הסורים על גדרות מחנה נפח, ולימים היה לאלוף פיקוד המרכז ואלוף פיקוד הצפון, חבר הכנסת ה-13 וה-14 מטעם מפלגת העבודה וסגן שר הביטחון.

אנשי הסיירת מספרים שכאשר מפקד חטיבה 7, שמואל גורודיש, ביקש להדיח, מיידית, את סמל חיימק'ה פניכל מסיירת השריון משום שאיחר, בדקה, להוציא את חייליו להתעמלות בוקר – אמר לו אורי אור שכדאי שקודם ידיח אותו. מי שהכיר את סגנון הפיקוד ורוח המפקד בחטיבה 7 מבין מכך מי היה חיימק'ה ומי הוא אורי אור.

ב-5 ליוני 1967 הוביל אורי את פריצת חייליו אנשי סיירת השריון לקרב העקוב מדם בצומת רפיח – קרב בו נפל חברנו חיימק'ה.

 

אני מזמין את אורי אור

 

אורי אור

 ועתה למשפחה.

נפילתו של חיימקה זעזעה את המשפחה.

אני זוכר את אבא מנחם ניצב הלום וכואב ומוכה יגון ליד הקומנדקר שנשא את הארון וכשהציעו לו לעלות לרכב אומר "אני הולך אחריו"..

מנחם נפטר כעבור שנים אחדות. נחמה האריכה ימים ונפטרה לפני מספר שנים.

נותר האח הגדול, צפניה.

 אני מזמין את צפניה פניכל ואת ילדיו  – חמוטל, חיימי ונעמה לספר על "הסיפור שלא סופר" ועל "הדוד שלא הכירו".

 

 

תודה

אני מבקש להודות לכל מי שנתן ידו לארגון הערב – לחברי מאז ולתמיד – נאווה רוטשילד, יעל פומרנץ, גרשון פולג, אורי ליכטר, ולאלי ריקוביץ – חבר חדש – אשר ביחד הרמנו ערב זה.

אני מודה לכל הדוברים – לאלי גונן, לאיציק פומרנץ, לאמנון שרייבמן, ולאורי אור.

תודה מקרב לב לטל ליכטר שהכין את המצגת.

תודה אישית וחמה לחברותי וחברי "זמרי גלרון" בניהולו המוסיקלי של אבי פיינטוך.

תודה להנהלת בית החינוך התיכון ע"ש ברל כצנלסון, ולמנהלתו דרורית, שבאהבה אפשרו את קיום הערב כאן, בתיכון כצנלסון בו למד חיימק'ה – המקום השתנה אך הרוח נותרה;

תודה לרונן ידעי וצוותו שסייעו טכנית בארגון הערב

לצוות ההגברה – אליעזר גרוס ואנשיו.

תודה מיוחדת והרבה אהבה למשפחת פניכל על השותפות בהרמת ערב זה לזכרו של יקרנו-יקירם חיימקה.

תודה לכולכן ולכולכם שבאתם לכאן הערב, לזכור ביחד חבר שלא נשכח.

בריאות ושמחות לכולנו.

שנתראה בימים טובים.

חיימ'קה 50 שנה וזוכרים

חיימ'קה חברנו נפל ביום שני, 5.6.1967, בשעות הראשונות של מלחמת ששת הימים, בקרב ההבקעה של סיירת השריון של חטיבה 7 על צומת רפיח.

המשפחה, ואנו, חברותיו וחבריו, לא שכחנו את הנער בהיר השער, מלא שמחת החיים, החכם כל כך, איש של אנשים, חבר יקר ללבבות רבים, ישר ואמיץ לב ודרך, אשר בכל אחת ואחד מאיתנו השאיר חותם מעצמו.

חמישים שנה בהן חיימ'קה איתנו בכל הדרכים בהן המשכנו, בלעדיו. לא שכחנו.

הערב אנחנו מתכנסים לזכור ולהזכיר את חיימ'קה.

יישאו דברים חברות וחברים מכפר סבא ומבית הספר, חבריו מסיירת השריון, והמשפחה.

נקרין תמונות שאספנו מתקופות ומקומות שונים לאורך חייו הקצרים כל כך.

הערב בהשתתפות "זמרי גלרון" בניהולו המוסיקלי של אבי פיינטוך.

יזמת הערב וארגונו – בהתנדבות של חבריו.

תודתנו למשפחה, להנהלת בית הספר התיכון "כצנלסון" בכפר-סבא בו סיים חיימקה את מחזור י"ח, ולכל מי שנתנו יד לארגון הערב.

oz