דויד קמרון

לזכרם ולכבודנו
האתר הוקם על ידי צוות מחיילי הפלוגה, במטרה לזכור ולהזכיר לנו ולדורות הבאים

אנקדוטות מאת דויד קמרון

על רס"ר יוליוס, בתקופת שהותנו במחנה נתן

זוכרים את רס״ר יוליוס מגדוד 9 ? כולם פחדו ממנו. אפילו קצינים. היו לו קול חזק ועמוק וכל אחד רעד כששמע את קולו.

באחד מהביקורים המעטים שלי בבית, בזמן הטירונות, סיפרתי לאבי על מה שקורה וגם על הרס״ר. אבי שאל אותי עם הוא רומני, גבה קומה עם קול של רעם. עניתי בחיוב. אבי אמר לי שיש לו תלמיד מהצבא בשם יוליוס.

אם אתם זוכרים, כשהיינו מגיעים לחדר האוכל, יוליוס עמד על המרפסת וקרא ליחידות להיכנס לאכול. את הסיירת הוא תמיד השאיר לסוף.

 יום אחד (לאחר שחזרתי מהחופשה) כשיצאתי מחדר האוכל, ראיתי את יוליוס מסתובב בחוץ. ניגשתי אליו, הצדעתי לו והוא אמר לי בקולו הרועם ״מה אתה רוצה חייל״?  שאלתי אם הוא הכיר אדם בשם אריה קמרון. הוא הניד בחיוב  ואמר שזה המורה שלו לאנגלית. עניתי שהוא אבי. המבט על פניו השתנה לגמרי. פתאום הוא חייך והייתי כאילו החבר הכי טוב שלו. הוא לקח אותי לחדר האוכל, פנה אל הסמל שם ואמר לו להסתכל עלי ולזכור את הפנים שלי. אמר לו שכל פעם שאבוא לאכול, הוא היה צריך לתת לי מנה גדולה ותוספת, מתי שארצה.

למחרת, כשבאנו לאכול, יוליוס צעק לעברי ״חיל״! בוא הנה. עליתי למעלה והוא הכניס אותי ראשון ואז הוא הכניס את שאר הסיירת.

לא סיפרתי את הסיפור בזמנו לאף אחד ואני בטוח שהחברה לא הבינו למה יוליוס הכניס אותם ראשונים, כאשר בדרך כלל הכניס אותנו אחרונים.

על הלחימה בצומת רפיח ביום הראשון של המלחמה

הגענו לצומת רפיח. פתאום אש כבדה הונחתה עלינו. אורי נתן פקודה להתפרס ולהסתער על המוצב. אני הייתי באגף השמאלי. ירדתי מהג׳יפ עם העוזי, יורה לכל דבר שזז. הגעתי לתעלה וקפצתי פנימה. כל החיילים המצריים ברחו. ראיתי את העמדות של החיילים המצרים, עם שקי פשתן, ששמשו כמזרון וככיסוי נגד השמש. באחת העמדות מצאתי חוברת כתובה בערבית, עברית ואנגלית, עם ציורי הסבר. הציור הראשון הראה חייל עם ידיו מורמות, וליד זה היה כתוב, – ״לא לירות – הידיים למעלה״.

המשכתי הלאה, וראיתי משאית עת קרוואן. נכנסתי פנימה וראיתי מיטה, שולחן ומקרר, מלא בשר. כנראה שזה היה שייך לקצין, שברח. מצאתי שם חרב מכסף נוצץ. זה היה מאוד מרשים. נראה כמו חדש, אבל התאריך שהיה חרוט בו, היה 1917.

התחלתי לחזור ליחידה ושמעתי קולות מאחורי גבעת חול. החזקתי את בעוזי בהיכון, והלכתי מסביב לגבעה וראיתי חייל מצרי, יושב על הברכיים. החולצה שלו היתה מוכתמת בדם. לא נראה שהיה לו הרבה זמן לחיות. לא אשכח את המבט המפוחד שלו. החייל היה מאוד צעיר, לא יותר מבן 17.