אלי ריקוביץ

לזכרם ולכבודנו
האתר הוקם על ידי צוות מחיילי הפלוגה, במטרה לזכור ולהזכיר לנו ולדורות הבאים

אלי ריקוביץ – הסיפור שלי במלחמת ששת הימים

 

חלפו עברו כבר למעלה מ – 52 שנים מיום זה של החמישי ביוני 67 וממרומי הגיל ובמבט עמוק לאחור, נראה לי שיום זה היה בעצם המשמעותי ביותר בחיי ובעל השפעה מכרעת על כל המשך חיי מאותו יום.

רקע

באותה תקופה – במחצית הראשונה של 1967 –  הייתי קצין בפלס"ר 7, מפקד המחלקה המבצעית של הפלוגה, כאשר – במקביל אלי – שירתו הקצינים עמוס איילון ושלומי שקד בהדרכה –  כל אחד כמ"מ בקורס מש"קי סיור.

המחלקה המבצעית, באותה תקופה,  היתה עמוסה מאד ונטלה חלק פעיל במה שהיה מכונה "קרבות המים" לאורך הגבול הסורי.

לצה"ל באותה עת היתה חטיבת שיריון סדירה אחת – חט' 7 ורוב הנטל בקרבות האלה נפל עליה ובעיקר – על טנקי הצנטוריון של החטיבה.

תפקידנו היה להוביל את הטנקים לעמדות, במשך הלילות, בהתאם לפקודות – מתל דן ועד לכנרת, כדי שהטנקים  יהיו מוכנים, עם שחר,  לפגוע בשיריון הסורי שניסה לשבש את פעילות הטרקטורים הישראלים בעיבוד שטחים, באזור הכינרת ובאצבע הגליל.

בנוסף ועם תחילת חילופי אש, תפקידנו היה לסייע על ידי משקפותינו, בתיקוני אש של הטנקים, שכן, הצורך בכך עלה נוכח האבק הרב שנגרם אחרי כל ירי של הטנקים שלנו, אבק שהיתמר לפני הטנקים ושמנע מהטנקיסטים מלראות את תוצאות פגיעותיהם ולתקן את האש. עידן אחר !!!!.

שיטת פעולה זו איפשרה לנייד כל לילה כח קטן של טנקים לאזור  בו היתה כוונה לעבד את השדות כאשר תפקידו של כח הטנקים היה למנוע – הן שיבוש עיבוד השדות והן – מניעה בפגיעה בריבונות הישראלית על השטחים החקלאיים, באצבע הגליל הפורה, עד קו הגבול.

בנוסף, פעלו הטנקים  גם לפגוע בטרקטורים הסורים שפעלו בניסיון להטות את מי הנחלים המזינים את נהר הירדן ולמנוע זרימתם לישראל.

ברוח זו לקחנו חלק פעיל מאד בתקריות בצפון, בעיקר בחודשים ינואר ואפריל – בגזרת תל קציר ובגזרת צפון אצבע הגליל.

מצעד יום העצמאות, במאי 67 היה אמור להתקיים בירושליים,  אליה  – נוכח הסכמי שביתת הנשק של 1949 – אסור היה על צה"ל להכנס עם טנקים. לכן, הג'יפים של הסיירת היו אמורים להיות הכח הממונע המוביל של המצעד, כאשר יוסי אלגמיס ז"ל – שהיה באותה עת הסמ"פ של הסיירת (תחת פיקודו של המ"פ – אורי אור) פיקד על ג'יפי הסיירת במצעד.

אנחנו – ברובנו –שלא השתתפנו במצעד. חלקנו – נשאר, בבסיס במחנה נתן וחלקנו – בחופשה לרגל החג.

לקראת סוף יום העצמאות, הסתבר שנאצר החליט לעשות מעשה והורה על סילוק כח החירום של האו"מ, שהיה מוצב ברצועת עזה, על פי הסכמים קודמים, ועל קידום כוחות מאסיבי של כוחות מצריים אל תוך סיני.

 

הכנות למלחמה

הפלוגה עברה מיד מהערכות של חיי שגרה – ממבנה של מחלקה מבצעית ושתי מחלקות הכשרה מתאמנות, למבנה קרבי של שלושה צוותי סיור קרביים – כאשר כל צוות היה מורכב מזחל"מ מפקד צוות סיור, מח' ג'יפים בפיקוד מ"מ – 4 ג'יפים, זחל"מ סיירים חבלנים חמוש בתותח 20 מ"מ, זחל"מ מרג' 81 מ"מ שסופח מגד' 9, 2 טנקי מגח מגדוד 79, נ.נ חוליה טכנית ונ.נ פינוי.

יוסי אלגמיס פיקד – על צוות אחד, עמוס איילון – על צוות שני ואני – על הצוות השלישי.

מיד התחילה התקופה שכונתה "תקופת הכוננות", בה החל צה"ל להערך למלחמת מנע והחלו להיבנות תכניות התקפה לכיבוש קידמת סיני, כאשר אנחנו התחלנו לבצע סיורים לאורך גבול הרצועה.

במסגרת התכניות שהתגבשו, הוטל על הצוות הסיור של יוסי אלגמיס להוביל את גד' הפטונים 79 להתקפה לעבר חאן יונס ועל שאר הפלוגה – הצוותים בפיקודם של עמוס איילון ושלי ושנינו – תחת פיקודו של המ"פ – אורי אור, להערך לכניסה לסיני, מאזור כרם שלום לכיוון מערב, לעבר הכביש המוביל מצומת רפיח לאל עריש, תוך עקיפה מדרום של רפיח ושל המתחמים המצריים של צומת רפיח.

במהלך הימים לפני תחילת הקרבות, הסתבר שהאזור מול כרם שלום ומדרום לצומת רפיח, נתפס על ידי חטיבת טנקי סטאלין מצרית.

כדי לא להכנס עם "הראש בקיר" – צוות סיור מול חטיבת טנקים –  שונתה התכנית ימים ספורים לפני פרוץ הקרבות,  באופן לפיו הצוות של יוסי אלגמיס היה ערוך להוביל את גד' 79 – עם טנקי המגח – לעבר חאן יונס ושני הצוותים – של עמוס איילון ושלי, בפיקוד אורי אור, היינו ערוכים להכנס לרצועה,  מצומת גבולות, לעקוף את העיר רפיח ממזרח ומדרום ולהתייצב באזור מחנות האו"מ של רפיח, כדי להוביל את גד' 82 ואת שאר כוחות החטיבה – בפיקוד המח"ט – גורודיש – באופן שימנע את הכניסה החזיתית מול חט' הסטאלינים מדרום לצומת רפיח.

המלחמה

בכל "תקופת הכוננות" הזאת ועד המלחמה, היינו פרוסים מתחת לעצים, לאורך הכביש מצאלים לצומת גבולות ובקרבת הצומת, משם היינו יוצאים לסיורים לאורך גבול הרצועה ולפעילויות רבות נוספות.

בכל ערב היינו מתכנסים לעדכונים ולתדריכים של אורי אור. בכל שחר היינו מתעוררים, מתלבשים ומניעים את הכלים, למה שנקרא "כוננות עם שחר". במידה שלא אירע דבר, היינו חוזרים לישון ולבצע פעולות שגרה שונות.

בחמישה ביוני בשעה 07:30, אחרי שסיימנו את נוהל שגרתי של "כוננות עם שחר", חלפו לפתע מעל ראשינו, בגובה נמוך מאד, מטוסי פוגה של צה"ל, לכיוון מערב, במגמת תקיפה.

במקביל, ניתנה ברשת הפקודה "סדין אדום" שפירושה, קיפול רשתות הסוואה ויציאה למלחמה.

יצאנו לפי התכנית – הצוות של יוסי אלגמיס- ממקום הערכותו – להובלת גד' 79 להתקפה לכיוון חאן יונס ושאר הפלוגה – עם  הצוות של עמוס ראשון, זחל"מ הפיקוד של אורי אור אחריו והצוות שלי אחריו-  לכיוון מערב, על פי התכנית. 

חצינו את הגבול, כאשר לא רחוק מאיתנו, התחילו ליפול פגזי ארטילריה מצרית בודדים, שלא סיכנו את כוחותינו.

התקדמנו מערבה, כדי להתחבר לכביש האורך של מרכז הרצועה, לכיוון דרום מערב ולעבר העיר רפיח. בהתקרבנו לרפיח עזבנו את הכביש הראשי ופנינו לדרך עפר במטרה לעקוף את רפיח ממזרח ולהגיע לאזור מחנות האו"ם של רפיח מדרום מזרח לעיר.

עקפנו, כאמור, את העיר ועצרנו ליד מחנות האו"ם – ליד זחל"מ הפיקוד של המח"ט שמואל גורודיש,  כאשר לפנינו ומדרום לנו – המתחמים החטיבתיים של צומת רפיח.

הרמנו משקפות וסרקנו את הדיונות החוליות, עטורות בשיחי הקיקיון, בניסיון לאתר אויב בשטח אך לא זיהינו דבר, למרות שידענו שהמצרים אמורים להיות פרוסים באזור.

כאן קיבלנו פקודה לעבור להובלת החטיבה, כאשר על הצוות של עמוס איילון, תחת פיקודו של המ"פ אורי אור, הוטל לנוע על ציר הכביש דרומה, לעבר צומת רפיח. על הצוות שלי הוטל לפרוס מערבה ולהוביל את גד' 82, גדוד הצנטוריונים,  דרך השטח, מערבה מהכביש מחנות רפיח – צומת רפיח, (עליו נע  כאמור הצוות של עמוס עם אורי). התחלתי לרדת מהכביש לדיונות, לכיוון מערב, כאשר גדוד 82 התחיל לנוע אחרי. בנקודה מסוימת ומסיבה לא ברורה, ראיתי שהטנקים של גד' 82 החלו לדהור לכיוון צפון מערב, לעבר הים, ולא פנו דרומה, לכיון מתחמי הצומת, בהתאם לפקודות. ניסיתי לקרוא להם בקשר ולהעמידם על טעותם אך ללא מענה.

משכך, החלטתי לעזוב אותם ולפנות למשימתנו – לנוע לכיוון דרום, לעבר מתחמי הצומת, במקביל לתנועה של הצוות של עמוס עם אורי אור.

עם הכניסה לשטח, ארבעת הג'יפים של צוות הסיור שלי (בפיקוד שאול גרואג) החלו להתחפר בחולות. לכן, הוריתי לשאול לנוע בחזרה, עם ארבעת הג'יפים שלו, לצאת מהחולות ולנסוע על ציר הכביש לכיוון הצומת, אחרי הצוות של עמוס – עם אורי אור.

ארבעת הג'יפים חזרו לכביש ואני המשכתי במשימתי עם הכלים הבאים : זחל"מ הפיקוד שלי, זחל"מ הסיירים – בפיקוד מוטי שובל, זחל"מ המרגמות – בפיקוד סגל שמעון ושני טנקי הפטון, בפיקודו של מ"מ הטנקים אורי דינור, שהיו מצוותים לצוות הסיור שלי. סה"כ 5 כלים.

נכנסנו לשטח והתפרסנו בתנועה לכיוון דרום. לפנינו, בין שיחי הקיקיון, ראינו תעלות חפורות ובתוכן חיילים מצריים שהסתכלו עלינו ממרחק, כאילו כדי לראות מה יקרה לנו בהמשך. מעט אחרי תחילת התנועה התחלנו לקבל אש מצד מערב ואנחנו המשכנו להתקדם דרומה.

לא ראינו גדרות תייל כלשהן בשטח, שהיו אמורות, לכאורה, לסמן שדות מוקשים, ואחרי מספר דקות עלה הזחל"מ שלי  על מוקש וכולנו עפנו ממנו באויר, מבלי שאיש מצוות הזחל"מ נפגע.

ראיתי, במקביל,  שגם שזחל"מ המרגמה של סגל עלה על מוקש. באופן אינסטינקטיבי ובידיעה שעלי למצוא הדרך להמשיך ולפקד על הצוות, קראתי לאורי דינור שיחבור אלי עם טנק הפטון שלו, עליתי על הטנק במטרה להמשיך ולפקד ממנו. אחרי מרחק קצר, צרור ממקלע מצרי קצץ את האנטנה של הטנק ולא יכולתי לפקד ממנו. ירדתי מהטנק ורצתי ועליתי על זחל"מ הסיירים של מוטי שובל, והתקדמנו תוך הפעלת אש במגמה להגיע לצומת רפיח.

בהתקרבנו לאזור הצומת, נוכח הידיעה שהשטח ממוקש ונוכח החשש שנעלה על מוקשים, קפצתי מהזחל"מ ורצתי לפניו, תוך שימוש בכידון כדקר, כדי להוציא אותנו מהשטח הממוקש. ככה הגענו לצומת רפיח וחברנו לצוות של עמוס איילון, עם אורי אור.

בהגיענו לצומת ראינו שגם הזחל"מ של אורי אור עלה על מוקש – ממש בקירבת הכביש.

שם גם ראיתי את עוצמת הפגיעה בצוות הסיור של עמוס איילון (הזחל"מ של שלמה קניגסבוך שחטף פגיעה ישירה של פצצת מרגמה ושכל עשרת הלוחמים עליו, כולל שלמה קניגסבוך ולמעט הנהג – גלנטי, נפגעו ונהרגו, יעקב ירקוני – מ"מ הג'יפים של עמוס, שזינק מהג'יפ שלו תוך הסתערות על תעלות המוצב במתחם הצומת ונפגע ונהרג. חיים פניכל – סמל הג'יפים של ירקוני, בצוות של עמוס, שנפצע ברגלו, הועבר לנ.נ. הפינוי של הצוות ונהרג מפגיעת פצצת מרגמה בנ.נ. וגבי גזית – מפקד אחד הג'יפים בצוות של עמוס שנפצע קשה כאשר הג'יפ לו עלה על מוקש במהלך ההסתערות על המוצב).

לצומת הגיע גם צוות הסיור של יוסי אלגמיס (שבעצמו – נפגע ונהרג מירי צלף בחאן יונס) תחת פיקודו של בועז אמיתי – מ"מ הג'יפים של יוסי אלגמיס.

בצומת עקפו אותנו טנקי גדוד 82 והחלו לנוע מערבה לעבר שייח זואיד, על בסיס ציר הכביש – צומת רפיח – אל עריש.

במסגרת הדבקות במשימה שהוטלה, כאמור, על הפלוגה – להוביל את החטיבה בתנופת ההתקפה מערבה – לא הרשינו לעצמנו לטפל בעצמנו, למרות האבידות הכבדות שהיו לנו עד כה (13 מפקדים ולוחמים,  4 זחל"מים מתוך 10, 3 ג'יפי סיור מתוך 12 ונ.נ. אחד) והתארגנו במהירות, במסגרת של שני צוותי סיור במקום שלושה – צוות אחד – בפיקוד עמוס איילון וצוות שני – בפיקודי, כאשר שני הצוותים תחת פיקוד של אורי אור – המ"פ (שישב על זחל"מ הפיקוד של עמוס איילון אחרי שזחל"מ הפיקוד שלו נפגע, כאמור, כשעלה על מוקש) והתחלנו לנוע, על ציר הכביש צומת רפיח – אל עריש לכיוון מערב, אחרי גדוד 82, שעקף אותנו, בצומת רפיח.

בהגיענו לשייח זואיד – מקום מפקדת הדיביזיה המצרית – קיבלנו פקודה לעצור ולהמתין לפקודות. השעה היתה בערך שתיים בצהריים.

הסתבר שחטיבת הצנחנים, בפיקודו של רפול, שהיתה שייכת גם היא לאוגדה של טליק (כמונו – חטיבה 7), הסתבכה בקרב עם חטיבת טנקי הסטאלין (שהיתה, כאמור, פרוסה מדרום לצומת רפיח) וטליק נתן פקודה לגורודיש – מח"ט 7 – לשלוח בחזרה מזרחה משייח זואיד את גדוד 79, ביחד עם חפ"ק המח"ט, ובהובלת צוות הסיור של עמוס, עם אורי אור, כדי לסייע לחטיבת הצנחנים.

צוות הסיור שלי, שכלל חמישה ג'יפים (הג'יפ שלי – עם אורי זנד ומשה פרי, הג'יפ של שאול גרואג – עם שאול, בנצי צור ויורם אבולניק, הג'יפ של צביקה קורנבליט – עם צביקה, דובי טבת ואפרים הלפרין, הג'יפ של עציוני עם מנחם שובל ודוד קמרון, הג'יפ של לשמן – עם שלום אהרון ויונתן בר גור, הזחל"מ של מוטי שובל, הטנקים של אורי דינור ונ.נ. החימוש של איציק סירוטה), קיבל פקודה להוביל את גדוד 82, ביחד עם פינקו – הסמח"ט, להמשך התנועה מערבה, לעבר מתחמי הג'יראדי ולעבר אל עריש.

התחלתי להוביל את הכח, כאשר אני נוסע בג'יפ הראשון ואיתי בג'יפ – אורי זנד – הנהג ומשה פלווס (פרי) – סייר קשר, כאשר אחרי הג'יפ שלי – נסע ג'יפ הגור שלי בפיקוד צביקה קורנבליט עם דובי טבת ואפרים הלפרין ואחרינו יתרת צוות הסיור.

אחרי צוות הסיור שלי נסעו הטנקים של גד' 82, כאשר כל הכוח הזה – תחת פיקודו של פינקו (ברוך הראל) – סמח"ט החטיבה.

הכביש התפתל בין הדיונות החוליות, לכיוון הג'יראדי, תוך שאנחנו נתקלים באש קלה יחסית ועוברים כלי רכב מצריים, מתפוצצים, כתוצאה מפגיעות מטוסי חיל האויר.

אחרי זמן קצר, הגעתי למסקנה שאין טעם לסכן את כל צוות הסיור לפני הטנקים של גד' 82 והחלטתי להשאר קדימה עם שני ג'יפים – הג'יפ שלי וג'יפ הגור שלי בפיקוד צביקה קורנבליט, והוריתי לשאול גרואג לעצור בצד, עם יתרת צוות הסיור ולהצטרף בסוף,  אחרי הטנקים של גד' 82.

באופן זה התקדמנו מערבה והתקרבנו למתחם המבוצר של הג'יראדי. הגענו עד לעיקול בכביש, על גבי דיונה המשקיפה על מתחם הג'יראדי ולנגד עינינו נפרש המתחם כולו, מתחם שהתבסס על דיונה גבוהה, בכיוון צפון מערב – דרום מזרח, מעוטרת בשיחי קיקיון, עליה היו חפורות מצדיות מבוטנות ותעלות קשר ביניהן, לכל אורך הדיונה. לפני הדיונה ובחזיתה היה מעין עמק – שטח נחות – עם גדרות תייל ושדות מוקשים, באופן שתיעל את התנועה לציר הכביש בלבד, שהיה מטווח מהמערך המצרי המצוין לעיל.

בחנתי את השטח לפני באמצעות המשקפת, ולאור המשימה שהוטלה עלי, התחלתי לרדת ולהתקדם לתוך המתחם. במהלך הירידה נתקלתי באש קלה יחסית (כנראה שהמצרים היו מופתעים מקצב ההתקדמות המהירה של התקפת צה"ל). המשכתי להתקדם תוך שאני נזהר גם מכלי הרכב המצריים המתפוצצים לאורך הציר. מאחורי ראיתי את הטנקים של גד' 82 מתקדמים גם הם, תוך שהם מגינים על עצמם מהתפוצצויות הרק"מ המצרי כשהם נוסעים מוגנים בתוך צריחי הטנקים.

במהלך מעבר המתחם הגענו לאזור הדקלים, שגומותיהם שימשו כעמדות של המצרים. בנקודה מסוימת, תוך כדי תנועה, ראיתי לפתע חוליה מצרית, עם מקלע גוריאנוב, בתוך גומה במרחק של כחמישה מטרים מהכביש, מכוונים אלי את המקלע שלהם. סובבתי את מקלע ה – 0.3 של הג'יפ שלי לעברם ולחצתי על ההדק. לא היה ירי ! היתה לי תקלה במקלע. ראיתי מולי את החור השחור של קדח הקנה של מקלע הגוריאנוב וציפיתי לחטוף את קליעיו. למזלי הרב, גם למצרים היתה כנראה תקלה במקלע שלהם וראיתי אותם נאבקים כדי לנסות להפעילו. סימנתי בידי בבהילות לצביקה קורנבליט, שנסע בג'יפ אחרי, לירות בהם ולשמחתי הוא הצליח לירות בהם ולהשמיד את החוליה.

תוך כדי המשך נסיעה, השמיע לפתע, אורי זנד – נהג הג'יפ שלי –  צעקה "איי" והתכופף בנפילה על ההגה. הוא קיבל כדור ממקלע גוריאנוב בחלק השמאלי של בטנו. היה לי ברור שאסור לנו לעצור שם שכן, אם נעצור ננוקב ככברה מהירי המאסיבי המצרי. לכן, הושטתי את ידי השמאלית מאחורי גבו של אורי ותקעתי את אגרופי כדי לסתום את חור הפציעה, העברתי את רגלי השמאלית מעל לידית ההילוכים של הג'יפ ולחצתי על כף רגלו הימנית של אורי, שהיתה על דוושת הגז. ככה הצלחנו להתקדם קדימה ולצאת מהשטח המוכה אש. עם היציאה מהשטח המוכה, עצרנו בצד, העברנו את אורי זנד לזחל"מ פינוי של גד' 82 ומשה פלווס – שהיה הסייר קשר בג'יפ שלי – עבר לנהוג את הג'יפ.

התקדמנו הלאה, תוך ניהול אש כל הזמן והגענו – הג'יפ שלי והג'יפ של קורנבליט –  ביחד עם חלק מגדוד 82 ועם זחל"מ הפיקוד של הסמח"ט, אל צומת הכניסה לאל עריש, שם מתפצל הכביש – דרומה – לכיוון ש"ת אל עריש ובהמשך לביר לחפן ומערבה – לתוך אל עריש,  כאשר מכל הצדדים ניתכת עלינו אש בלתי פוסקת וכאשר הטנקים של גד' 82 משיבים כל הזמן  אש למקורות הירי מסביב.

כדי להתגונן מהאש הכבדה, נעמדנו עם שני הג'יפים מאחורי הטנקים. לפתע, מפקד אחד הטנקים נבהל כנראה מהאש הכבדה שנורתה עליו והטנק זינק לאחור כדי לחמוק ממנה. בדילוגו המבוהל הזה הוא לא שם לב לג'יפ של צביקה קורנבליט, שעמד מאחוריו, עלה עם שרשרת הזחל שלו על הג'יפ של קורנבליט ומעך את חלקו הקדמי של הג'יפ, תוך שקורנבליט נמחץ חלקית מתחת לשרשרת. זינקנו מהג'יפ שלנו ובכוחות משותפים, ביחד עם דובי טוביאס, שנהג בג'יפ, הצלחנו  לחלץ את צביקה קורנבליט הפצוע מהג'יפ, להוציא אותו, בזהירות רבה  ולהעביר אותו לזחל"מ פינוי של גד' 82 שהגיע, לצורך טיפול רפואי ראשוני. משם הועבר צביקה לשטח הנחתה מאולתר שהוקם ליד הצומת, לצורך המתנה לפינוי מוסק כאשר דובי טוביאס נשאר עם צביקה כל העת בהמתנה לפינוי המוסק.

השטח היה רווי בכוחות מצריים ובאש והמסוק לא היה מסוגל לנחות באזור ולכן צביקה נאלץ להמתין באזור המתוכנן להנחתה שעות ארוכות, תוך שחובש מזריק לו  מורפיום מעת לעת כדי להקל על כאביו. רק לקראת חצות, עם השלמת כיבוש האזור כולו, הצליחו להנחית המסוק ולפנות את צביקה.

אני ומשה פלווס, על גבי הגי'פ שלנו, נשארנו עם הכלים של גד' 82 ועם פינקו הסמח"ט, כאשר לא רחוק מאיתנו, רכבת מצרית שהיתה עמוסה בתחמושת ושנפגעה מאש מטוסי צה"ל, התפוצצה כל הזמן וסיכנה אותנו מאד.

מאחור – הסתבר ששאול גרואג, עם יתרת צוות הסיור שלי, ראה שהתחלתי לעבור את הג'יראדי והחליט גם הוא להכנס למעבר כדי לעברו ולנוע בעקבותי. איך שהתחיל שאול לרדת במורד הכביש לתוך הג'יראדי, נפגע הג'יפ שלו מפגז טנק ושלושת אנשי הצוות – שאול גרואג, בנצי צור ויורם אבולניק – נפגעו ונהרגו. במקביל, התחילו המצרים  בהרעשה כבדה כדי לחסום את המשך מעבר הכוחות והמעבר נחסם.

בינתיים, הגיעו אורי אור, הצוות של עמוס ומפקדת החטיבה – שחזרו מהמשימה שבוטלה, לסייע לחט' הצנחנים – לכניסה לג'ראדי ונאלצו להמתין שם מספר שעות עד שגד' 79 הצליח לכבוש מחדש את הכניסה לג'יראדי ולפרוץ את החסימה.

ככה המתנו שם – בכניסה לאל עריש,  עד לסביבות שלוש לפנות בוקר –  עד להגעת אורי אור עם יתרת הפלוגה ועם יתרת צוות הסיור שלי, אחרי שהצליחו לחצות את הג'יראדי, תוך הובלת גד' 79 ומפקדת החטיבה.

כאן, למרות העייפות הרבה והנפגעים הרבים שהיו לנו, התארגנו במהירות, תידלקנו וחימשנו את הכלים והתכוננו להמשך תנועה ולחימה לכיוון ביר לחפן

אחרי מנוחה קלה ועם עלות השחר, התחלנו בתנועה לעבר שדה התעופה על עריש ולכיוון ביר לחפן.

בהמשך ובמשך שלושת הימים הבאים, הובילה הסיירת את החטיבה והשתתפה בכל מהלכי הקרבות של כיבוש שדה התעופה אל עריש, כיבוש ביר לחפן, השתתפות המהלכי הקרבות לכיבוש שדה התעופה ביר חמה, הובלת ההתקפה על הכוחות המצריים על ציר "בלוקדה", הובלת התנועה מערבה תוך השתתפות בהשמדת האויב הנסוג מערבה מביר גפגפה ועד לאזור כתיב א-צבחה, כחמישים ק"מ מערבה מביר גפגפה ולסיכום – ביצוע פשיטת לילה ארוכת טווח, מתוגברים בפלוגת טנקים, מאזור כתיב א – צבחה ועד לצומת איסמעיליה, תוך השמדת הכוחות המצריים הנסוגים על גבי הציר בואכה צומת איסמעיליה, ביום שישי 9/6  לפנות בוקר, בתום ארבע יממות – 96 שעות של קרבות רצופים ובלתי פוסקים.

במהלך פעולותיה אלה, איבדה הסיירת 16 ממיטב מפקדיה ולוחמיה ומספר מפקדים ולוחמים נוספים נפצעו – חלקם פציעות קשות. במהלך הקרבות האלה  איבדנו 5 זחל"מים מתוך 10, 3 ג'יפים מתוך 12, ונ.נ. אחד מתוך 3.

ל – 11 מפקדים ולוחמים של הסיירת הוענקו צל"שים (עיטורים) חלקם – לאחר מותם. הסיירת הגיעה פגועה אך ראשונה, לתעלת סואץ.